כשאני יוצאת להליכות, אוהבת במיוחד להתחיל עם השיר הזה,

ולזמזם את הפתיחה כאילו אלו השורות של חיי

 בקרוב גם לי תהיה ההזדמנות להתחיל מחדש!

התגייסתי בספטמבר האחרון, חושבת שזו התחלה חדשה.

נכנסת לתפקיד פיקודי, יודעת מראש שזה לא מתאים לי, אבל נותנת צ'אנס.

החודשים עוברים, עם הזמן מתמצאת בחוקים, בנהלים ובציפיות ממני, אך מרגישה קושי רב בתפקוד.

מתבשלת עם זה, עד שהכל רותח- ואז מתפוצצת מול המפקדת שלי.

מגיעה למסקנה שלא אוכל להמשיך בתפקיד. אבל למה? מה הולך שם? התפקיד במהותו לא כל כך קשה..

יושבת עם עצמי, מנסה להבין מהן תכונות האופי המקשות עלי, ואז מתחילה לעשות הקשרים:

הכל בגלל הבית המטומטם שנולדתי לתוכו עם אחות בכורה שיש לה פיגור שכלי ואוטיזם, ואחות שניה עם סכיזופרניה פרנואידית,

ואני שצריכה לחיות בצילן ולא באמת מקבלת הזדמנות להתפתח.



דיברתי עם המפקדת על כך שלא אוכל להמשיך בתפקיד ואני מבקשת משהו חלופי. 

היא העבירה את זה למפקד היחידה, והוא פנה לעוד גורמים מעליו, וזה אפילו הגיע למפקד הראשי בדרגת אלוף משנה.

ואז חשבתי שזה כזה דבילי ועצוב שהדברים משפיעים עלי עד כדי כך שאפילו השירות הצבאי שלי נדפק.

כל הפאקים והדפקטים שלי זה בגלל הבית. כשאני מדמיינת את החיים שלי לו הייתי גדלה בבית אחר, אין לי ספק שהייתי מגיעה להישגים מרשימים וכלום לא היה עוצר אותי- ואז בא לי לבכות.

הייתי צריכה להיוולד למשפחה אחרת, נורמלית.

נמאס לי לחשוב ולדבר על זה כל הזמן בבלוג, חייבת לחזור לפוסטים יותר מעניינים.....

קבוצת חוקרים עשתה ניסוי חברתי בקופים:

הכניסו לכלוב חמישה קופים, סולם, ובראשו בננה. בכל פעם שקוף טיפס בשביל להגיע לבננה, החוקרים שפכו עליו מים.

אחרי כמה פעמים שכאלו, הקופים הפנימו שאסור לנסות להגיע אל הבננה, והפסיקו.

הוציאו קוף מהכלוב, והכניסו אחר במקומו. הקוף החדש חשק בבננה, והתקרב לקראתה.

הקופים הוותיקים החטיפו לו במיידי מכות. לאחר כמה ניסיונות שכאלו הוא הפסיק, למרות שלא הבין למה מרביצים לו ולמה אסור לקחת את הבננה.

בכל יום שעבר החליפו קוף וותיק באחד חדש, ואותו הסיפור חזר על עצמו.

לבסוף הכלוב הורכב רק מקופים שמעולם לא קיבלו שפריץ של מים, ובכל זאת לא התקרבו לבננה והרביצו לכל קוף שניסה.

אם ד"ר דוליטל היה שואל את הקופים למה הם מתנהגים ככה, כולם היו אומרים "כי ככה הדברים נעשים פה"-

אף אחד לא באמת מבין למה.

וזה מוביל אותי למסגרת הצבאית.

אני נדרשת בתפקיד לבצע דברים שנראים לי טיפשיים, וכשאני מנסה לברר מדוע צריך לעשות את זה ולמה זה כל כך קריטי/חשוב/דחוף,

התשובות המתקבלות הן בנוסח "כי ככה כתוב בפקודה" או "כי יכולים לעשות לנו ביקורת, ומה נעשה אז??"

או שפשוט צורחים עלי שבכלל העזתי לשאול.

לשאלה למה ככה כתוב בפקודה, לא קיבלתי הסבר.

והרי מה זאת אותה ביקורת? הקְבלה לקבוצת החוקרים שבודקת שהכל נעשה לפי הפקודות שלא מבינים מה עומד מאחוריהם.

מרגיש לי שכל ההתנהלות הצבאית שלנו היא כמו בניסוי עם הקופים- ככה עשו עד אז, אז ככה נמשיך.

ואתם יודעים מה הכי מתסכל אותי?

יש לי תפקיד פיקודי, והמפקדת שלי מצפה ממני להגדיל ראש.

כשאני מגדילה היא נותנת לי בראש ומקטינה אותו בחזרה,

וכשאני לא מגדילה ראש, היא צורחת עלי בטענה ש"התנערתי מאחריות והתנהגתי כמו חיילת רגילה".

אני שונאת את השוואה הזו שהיא עושה בין "חיילת רגילה" לביני. מה זה הזלזול הזה בחיילים אחרים?

בניסוי עם הקופים היה משהו מאוד טוב:

למרות שלא ידעו מדוע אסור להגיע לבננה, הם ידעו תמיד מה מצופה מהם ולא קיבלו עונשים מפתיעים על לא עוול בכפם.

מכירים את הסרטים האלו שהדמות הראשית פוגשת לגמרי במקרה מישהו זר שמתחיל לדבר איתם על העתיד שלהם,

וכל הסרט מראה איך זה מתגשם?

יוצאת מהחוף, נעמדת לרגע בשביל לדגם את עצמי, ומישהו מבוגר מאוד מתחיל לדבר איתי.

בהתחלה סתם דיבורים על איך מזג האוויר הפך מגשום לחמים ונעים, ואז התחיל לדבר גם על קצת מעבר:

"(....)את מושלמת, יש לך הכל(.......) את תראי שעוד חודש וחצי תכירי מישהו, ועוד שנה וארבע את תתחתני(.....).".

היה משהו הזוי בבנאדם הזה.

בירכתי יפה בשבת שלום והלכתי משם עם גיחוך  קל בלב.

מעניין אם זה באמת יתגשם כמו בסרטים

-

ראיתי חולצה עם כתובית מגניבה:

" שני דברים חשובים בחיים-

ציצים".

גאוני

בשבועות האחרונים נתקלתי בכמה וכמה בלוגרים שכתבו על עד כמה טוב להם להיות אאוטסיידרים, ושלא בא להם לשנות את המצב.

לי נראה שזה ניסיון שכנוע עצמי, רוצים להרגיש יותר טוב עם עצמם.

בתור מישהי שונה, אני לא מצליחה להבין מה טוב בזה.

אז נכון, יש לי רמת אינטליגנציה גבוהה והמון רגש, מצפון, איכפתיות ואהבת הזולת, ותמצאו אותי ב99% מהזמן חייכנית ונחמדה,

אבל מה זה שווה כשאני:

- האחרונה שהזמינו אותה למשחקים בבית הספר

- כמעט תמיד ישבתי לבד בהפסקות

- לא משתלבת בצחוקים של מרבית האנשים

- לא מצליחה למצוא חברים חדשים מאז התיכון

- שומעת בנות אחרות על איך שיצאו ובילו בשישי, כשאני הייתי תקועה בבית מול הטלויזיה.

- בקושי מדברת בטלפון, כי כמעט ואין עם מי.

כל הזמן דואגים להרגיע אותי ולומר שבסוף אמצא אנשים ברמה גבוהה כמוני, ושאני מתקשה חברתית רק בגלל שאני איכותית יותר.

מקשיבה לדברים האלו, ומתה להתפקע מצחוק (ומבכי במקביל).

הייתי נותנת הכל, הכל, הכל,  בשביל שיקחו ממני את ה"איכותיות" הזו, ויתנו לי חברים טובים, אושר והנאה מהחיים.

הייתי מוותרת על הבגרות המיותרת שקיבלתי בעל כורחי, העיקר שלא אצטרך להיות כבדה ורצינית כמו סבתא בת 80.

מתערבת איתכם שאפילו בגילאים האלו אנשים עושים יותר כיף ממני...

ואולי גם המחשבה שאני איכותית היא סתם בשביל להסוות את העובדה שאני.. חריגה.

ואם כבר בדברים חמודים עסקינן,

נכון שהוא ממש מאמי?

מתה עליו!