יש לי ילדה קטנה, עם טלטלים, שהוזנחה זמן רב.

היא צריכה הרבה חום, יחס ואהבה שרק אני יכולה לתת לה.

בשבועות האחרונים התחלתי לפצות על הזמן האבוד:

לקחתי אותה לים, למסעדה, לסרטים, הבאתי אותה לעבודה ולצבא, וגם למקומות סודיים שרק שתינו מכירות.

ודיברתי אליה, אמרתי כמה אני אוהבת ומצטערת על הכל. בעיקר חיבקתי והבטחתי שעכשיו אני כאן, חזקה מתמיד ויותר לא בורחת.

והגשמתי את כל גחמותיה, בלי לחפש תירוצים.

לאחר חודש שלם שכזה היא הרבה יותר מאושרת ומלאת חיות.

אנחנו חייבים להמשיך ולהפנים שהזנת הילד/ילדה  הקטנים  שבנו- הופכים אותנו לאנשים בוגרים ושלמים יותר.

(זו הסיבה שאמשיך לנצח לראות סרטים מצוירים)