הלכתי עם חברה לחוף הים,

טיילנו, צחקנו ושתינו גם.

דיברנו על כל מיני דברים,

בין היתר על גברים:

סיפרתי בהתלהבות שבמהלך הסטג' אחרי משמרת מאוד מעייפת,

הכין לי פנקייק מלא בתוספת שוקולד מטפטפת.

וכשהייתי חולה עם כל הנייר טואלט ונזלת,

אסף אותי אל חיקו, ליטף ושר שירי ערש- כאילו שאני בכלל לא נוטפת..

ושהיינו מטיילים בלילות בסימטאות,

ועושים שטויות כאילו אנחנו היחידים ברחובות.

הוספתי שמאז שעזבתי את הצפון לפני כשנה,

הפסקנו להתראות אך הוא שולח  מידי פעם SMSim לשאול מה השתנה.

בתגובה לזה שעם המעבר ניתקתי את הקשר,

התפלאה ונזפה: "איך עזבת כזה גבר?!".

התחמקתי, ולא הסגרתי את האמת- שהוא ערבי נוצרי ואני יהודיה.

ועכשיו אני רוצה לזנוח לכמה רגעים את החריזה הקלילה לטובת דיון יותר מעמיק.

מחנכים אותנו למתן שוויון זכויות, להמנעות מאפליה והמנעות ממתן יחס שונה (לטובה או לרעה) על רקע דת/מין/גזע/לאום/צבע עור וכו',

אך כשמדובר ביהודיה שיוצאת עם ערבי, פתאום כל הנ"ל מתבטלים.

אז נקרעתי בין הרצון הרב להיות עם האדם הכי מקסים שפגשתי, בין הבודדים שהרגשתי איתם נוח,

לבין הצורך לא לחרוג מהתנהגויות מקובלות.

והסוף ידוע- לא הפרתי את הטאבו של לצאת עם ערבי. אפילו לא נשיקה.

הגעתי למסקנה שהחברה שלנו רק משחקת אותה סבלנית לזולת.

הלכתי אחרי החברה,

מה שהופך גם אותי לצבועה.

לפני כחודש הבנתי שאני לא יכולה יותר,

פניתי למי שצריך, והכרזתי שהחלטתי לוותר.

כל הסיפור עשה בדרגות הבכירות הרבה רעש ומהומה,

אך בעיניי זה לא כזה סיפור- אז לא הבנתי על מה..

מאז הצקתי והתעקשתי לדעת מה מתקדם,

וקיבלתי תשובה אפשרית שתכניס את החיילות שלי לשוק ותגרום להן להתרעם.

וכל זה בגלל

שהמפקדת שלי ואני לא משדרות על אותו הגל.

ברגע שהשינוי יקרה כל החיילות שלי ירצו לעלות על גרדום,

כי המשך השירות שלהן יראה כמו גיהנום.

לצערי הרב לא נמצא לבעיה פיתרון אחר,

ועכשיו ליבי, בעקבות תסכול ועצב, החל לפרפר.

חיילות יקרות שלי (שלמזלי אף אחת מכן לא קוראת פה...),

על חולצה של מג"בניק ראיתי כתובית

לפעמים אני מרגישה שבדיוק לנקודה הזו הצלחתי להוביל אתכן,

אך נפלתן על יחידה שלא מקבלת את שיטת העבודה שלי.

בינתיים העזיבה שלי נשמרת בסוד.

על הבמה מלאת ביטחון עצמי וגונבת פוקוס; בחיים האמיתיים נחבאת אל הכלים ומתביישת.

על הבמה מדברת ומאלתרת בלי סוף; אך במציאות בקושי מוציאה מילה.

על הבמה אוהבת את הדמות שלי; וברגע שיורדת ממנה הכל נעלם.

ואז הבנתי..

כשאני משחקת תפקיד ההרגשה מצויינת.

כשהמסכה יורדת- מתחילות הבעיות.

למה אני מחמיאה לכל העולם ומעריכה דברים שאחרים עושים, אך כשמדובר בי הכל מתגמד?

טוביה צפיר לחץ לי יד- וזה לא הזיז.

אחרי ההצגה אמרו שהייתי מצויינת וציינו את הקטעים שהכי אהבו-

והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה "מחמיאים כדי לצאת מידי חובה. לא באמת הייתי מעניינת".

עשו עלינו בליץ תקשורתי נרחב- ולא הבנתי על מה כל המהומה והרעש..

רוב הזמן מרגישה שיש את כל העולם, ואותי. שכולם ביחד,

ורק

לי

אין

מקום.

חייבת טיפול פסיכולוגי

תקופה די ארוכה שכל בלוג שני שאליו נכנסים ב"עדכונים אחרונים" בישראבלוג  מדבר על שאיפה לאנורקסיה ומעלה תמונות טינספו.

אי אפשר להכחיש שהקמפיינים הכי יוקרתיים ניתנים לדוגמניות הרזות ביותר,

ובולט במיוחד שהבגדים השווים בחנויות הם רק במידות הקטנות.

איפה אמורה למצוא את עצמה אישה כמוני?

אישה שלעולם לא תשקול מתחת ל45 כפי שכל הנ"ל מעודדים, אלא משקלה כמעט כפול?

אני ניראית ככה,

כמו אישה אמיתית (פלוס כמה קילו)-

לא עונה לאף דרישה שעולם התקשורת מציב.

וזה מעלה את השאלה:

מידי פעם אני נחשפת לסדרה שבאמת עושה לי את זה, מביאה אותי לתובנות חדשות על עצמי,

סוחפת אותי למסך הטלויזיה ומשפיעה עלי גם הרבה אחרי שהיא מסתיימת.

"להיות אריקה" היא סדרה שכזו.

מהבוקר שידרו בערוץ 3 את כל 13 הפרקים של העונה הראשונה, והיה בלתי נמנע להתמסר אליהם.

ופרק 12.... וואי.... אין מילים לתאר אותו. ניסיתי לחפש קישור לצפייה ישירה כדי שכולכם תוכלו לראות, אבל לא הצלחתי.

(מי שמוצא, אשמח לקבל אותו).

ומה היה כל כך אלוהי בפרק הזה, אתם שואלים?

הוא העניק לי אומץ והשראה לעשות דברים שבדרך כלל לא הייתי עושה.

הוא גרם לי להבין שאני חיה בתוך קופסא קטנה שאומרת מה אני כן ומה אני לא, והיחיד שבונה את הקופסא זו אני.

הוא חיזק משהו שידעתי ממזמן: שהרבה פעמים אני מפחדת לזוז. ולא בגלל שבמקום האחר יהיה פחות טוב,

אלא רק בגלל שהלא נודע הוא לא בטוח, ועכשיו אני במקום נודע.

הולכת לעשות כמה שינויים.

מקום הימצאו של כותב ספר הטירונות טרם נמצא.

אנא עזרו לנו לאתר אותו לשם קבלת משפטי חוכמה נוספים

חג שמח לכולם, שירות קל

ושפשוף נעים.

פעם היו לי הרבה קוראים, והייתי קוראת בהמון בלוגים אחרים.

היו מתעניינים בפוסטים שלי, וכמות התגובות היתה מגיעה בקלות ל50 ולפעמים אפילו 100.

הייתי מכורה לישרא כמו שאחרים מכורים לפייסבוק- שעתיים בלי כניסה לפה היתה בשבילי שיא.

אפילו  באמצע הלילה, מתוך שינה, הייתי קוראת תגובות!

עד כדי כך מכורה.

ועכשיו..

אני יכולה במשך שבוע לא להכנס לפה, וזה יעבור בלי שארגיש.

ועד שסוף סוף מעלה פוסט, מתבאסת לגלות שזה לא כמו פעם. הבלוג גוסס.

תמיד אמרתי שהבלוג זה אני: מה שקוראים כאן משקף לחלוטין את מה שעובר עלי.

גם העיצוב, שהיה משתנה לעיתים תכופות, הותאם לכל תקופה בחיים.

מתחילה לפחד- אני גוססת יחד איתו?

***

וסתם בלי קשר,

איזה מספר מגניב