לפני 3 שבועות הופנתי למיון בעקבות כמעט התעלפות ונימול בכף יד.

בוצעו כל מיני בירורים, ועוד שניים לפניי, אך מאז לא היו תחושות דומות. עד היום.

בצהריים חזר הנימול שטיפס לו למעלה היד והזמין חבר- תחושת דקירה.

ניגשתי למרפאת היחידה ולחצתי שיקבלו אותי אפילו שכבר הגיעה השעה 17:00 והרופא רצה ללכת,

והופנתי למיון.

חייגתי לאמא והודעתי לה בשיא השלווה והרוגע שאני מאחרת בגלל זה.

עברתי הערכה נוירולוגית שיצאה תקינה, ונקבע לי תור לEMG בעוד שבוע. שוחררתי הביתה.

ואז הסתבר לי ש:

* אמא שלי נכנסה לחרדות והתקף בכי

* בהמשך לסעיף קודם- לא הלכה לבדיקת אורטופד למרות שסובלת הרבה זמן

כמובן שאמא היא תמיד אמא, ואמא דואגת כל הזמן,

אבל מכאן ועד לתגובה זו?...

התחלתי כבר להרגיש אשמה שסיפרתי לה... בדיעבד, היה עדיף להודיע לה רק כשהשתחררתי.

אבל,

אמא היא תמיד אמא. ואני אוהבת את אמא שלי בכל ליבי הענק.

ומודה לה' בכל יום (אפילו שאני לא מאמינה בו) על שבורכתי בהורים כאלו

בין הימים א'-ה' מטפלת בחיילי צה"ל הפצועים וחולים.

בין ימים ה'-ש' כולל, מטפלת בקשישים ודואגת לכל צרכיהם.

ושוב מגיע ראשון ושני ושלישי וכו', ונשאלת השאלה

איפה אני בכל הלופ הזה?

איך אני מטפחת ודואגת לעצמי?

וכאן נכנס הבלוג.

מעכשיו, בנוסף לאג'נדה הכללית שלו, הוא יהיה המקדש האישי שלי,

המקום בו הכל סובב סביבי.

הרעיון ההתחלתי היה לפרסם בכל יום פוסט שיספר על משהו טוב שעשיתי למען עצמי,

אך זה יכול להיות טרחני מידי.

צריכה עדיין לחשוב על כיוון התנהלות הבלוג.

רעיונות?