בליל כיפור אמרו לה שלחולה יש נפיחות באזור מפרק הירך.

בשבריר שניה החליטה לא לשלוח למיון, ולבקש שיבדקו אחרי כיפור.

היא חזרה למשמרת נוספת, ושמעה כי החולה נכנסה לאשפוז במחלקה אורטופדית בגלל שבר באגן-

ונפטרה.

היא ראתה את הנפיחות כשעוד היתה טריה, אבל בגלל שבריר של שניה החליטה לא לפעול.

ועכשיו החולה מתה. בגלל שבריר של שניה.

יש שמועות שיפתחו בחקירה. לא ידוע האם על ניהול המקרה, או על כך שקרה שבר.

הרי מפרק הירך לא יוצא סתם ככה. בטח שלא באדם שהוא חצי צמח. אולי הפילו/היו אלימים כלפיה, ולא דיווחו.

ובכל זאת,

החולה מתה.

היא אשמה?

 מדים זרוקים בכל פינה, מדים לבנים ומדים בצבע ירוק זית.

 מעט לקים והרבה אציטון, כי מותר לשים לק רק בסוף שבוע.

 וקצת שוקולדים וסוכריות, לרגעים של דחף עז למתוק.

 וספרים. ספרים שיושבים חודשים על המדף, משוועים לקצת תשומת לב.

 ופתקים. כל מיני פתקים עם הערות שכבר לא רלוונטיים, רק מחכים להיזרק לפח.

 ונעליים.

ובגדים אישיים.

 הכל בבלאגן שלם.

 מחר מגיע, והחדר נראה אותו דבר.

 יום נוסף עובר, והדברים רק נערמים.

 עד שמגיע הזמן שבו הכל יוצא מהחורים, ונפתח מסע ניקיון שלם.

 החדר נקי ומצוחצח.

 רק ש... הוא מחזיק ככה פחות מ24 שעות.

 החיים נראים בדיוק כמו החדר שלי, בלתי ברורים.

 ללא סדר, ללא מהות, ללא גבולות ברורים, ללא מטרה.

 זה תמיד נמצא אי שם בתודעה, אבל פורץ במלא הכוח תמיד באותה תקופה,

 בתחילת שנה חדשה.

 וכאן מתחילות ההבטחות של מעכשיו אעשה את הדברים אחרת. מעכשיו הכל יהיה שונה.

 ומגיע יום ראשון, ושני, שלישי וכו', ואני קולטת שחודש עבר והכל אותו דבר.

 אני נשאבת לחיים הנוכחיים שלי, למרות שברור כשמש שהם לא טובים בשבילי.

אבל למה? מה הוא אותו קול שעוצר אותי מלשנות דברים ולדבוק בכך?

מה מונע בעדי מלצעוד לעבר המצב שאידאלי כפי שאני מבינה אותו?

בזמן האחרון הדבר שאני רוצה הכי הרבה זה להעלם לכמה ימים.

ליסוע לאן שהרוח תיקח אותי, ולתת לגורל לעשות בי כרצונו. בעבר מצאתי את עצמי בכל מיני מקומות, והתובנות הן עמוקות מאוד כשאתה מבלה מספר ימים רק עם עצמך.

אבל זה עוד לא קרה.

אז אני כאן, בחדר, מוקפת בכל המדים, הלקים ושאריות של מה שאני.

חושבת שאם הפוסט הזה היה נכתב לפני שנתיים, כשהשקעתי בישראבלוג והיו לי המון קוראים ותגובות,

הייתי מקבלת נקודת אור.

עכשיו.. בואו נודה באמת. אני די כותבת לעצמי.

אז בשלב הזה זה הופך לסביל יותר לבוא להגיד:"החיים שלי מבולגנים. אני מבולגנת".

תראו אותי,

כותבת פה כמעט 3 שנים וזה הפוסט היחיד שלא עבר הגהה או שינוי כלשהו.

ניסיתי למצוא קישור לצפיה ישירה, אך ללא הצלחה..

זה אחד הסרטים הטובים אם לא ה !!

ווידאתי מראש שבסוף השבוע הזה לא אהיה תורנית בצבא,

ושתהיה לי משמרת בעבודה רק היום בלילה.

הסיבה-

להתפנק ביום ההולדת, שישי ושבת פנויים.

ואכן אני לא תורנית בצבא, ובעבודה הבטיחו שיתחשבו בבקשה.

ופתאום..

כל העובדים האחרים מושבתים.

והתוצאה היא שאני צריכה לעבוד משמרת כפולה, שזה אומר ממחר בשעה 15:00 ועד ליום שבת בשעה 7:00!!

16 שעות רצוף!

וכמובן שהתשובה לשאלה איפה אני בערב החג: עדיין בעבודה.

אלוהים כועס עלי בגלל שאני לא מאמינה בו ולא צמה ביום כיפור..

עשרות דגמים פרושים לפניי, מיני צורות, צבעים וגדלים.

אוטומטית יורדים מהפרק כאלו עם עקב גבוה או דק, כי צריך להזהר מאוד כשמשתמשים בהם. והם לא נוחים.

וכשהעקב גבוה והחלק הקדמי נמוך, מהר מאוד קורסים תחת הכאב.

אז מודדת דגמים שבהם קיים דמיון גובה בין בצד האחורי לקדמי, ושיש ריפוד נוח לכף הרגל-

הרי כמעט בלתי אפשרי ללכת על דיקט כל היום.

ואחרי מספר מדידות מגיעים לנעל האולטימטיבית:

גובה אחיד, צבע שמתאים לכל הבגדים, עקב עבה, נמוך ועמיד ונעל שעשויה מחומר נוח.

בעבר השקיעו כסף רב בזוג נעליים, והנוחות היתה חשובה מעל לכל מכיוון שהשתמשו באותו זוג לאורך זמן.

כיום יש זילות בכל הנושא, ואם משקיעים 50 ש"ח על זוג שמתברר בנורא ואיום, זה לא כואב יותר מידי.

זורקים אותו לפח ועוברים לאחד אחר.

אני רוצה לחזור למה שהיה פעם, כשהיה ערך לדברים. כשבחרנו מתוך מחשבה והשקעה.

כי כמו שאנחנו בוחרים נעליים, ככה בוחרים את בני האדם שאנחנו מצויים בחברתם.

הדגם האהוב עלי הוא כזה שאפשר להתבסס עליו מבלי לפחד שישבר, יהרס או יקרוס תחתי.

בכזה שלא ישנה את צורתו לאחר כמה שימושים, אלא שיוותר איתן מכיוון שיש התאמה מההתחלה.

ושנוכל לצעוד יחדיו זמן רב בבטחה. לפעמים יהיה לא נוח, אך אני בספק אם יכאב מאוד.

ואני רוצה שגם כשיבחרו אותי, יבינו שקיבלו נכס ששווה להשקיע בו, שיפנימו שאני כאן לטוב ולרע.

לא קוראים לי כשרוצים, וזורקים כשהדברים מתחילים להיות פחות פשוטים.

לא מתקשרים אלי כשרוצים לדבר, אבל לא מסוגלים גם להקשיב. ולא זועקים אלי לעזרה, ומנפנפים כשאני נענית אליה.

בתיכון עשיתי בחירה שהיתה נכונה עבורי אז,

אבל כנראה שדברים השתנו. אי אפשר להסתמך על מודל הנעליים לעד.

בעודני גולשת ברחבי האינטרנט, גיליתי דרך פשוטה לבריאות טוטאלית גלובלית.

איך עשיתי את זה אתם שואלים?

אני נוהגת לשתות נס קפה עלית, ללא סוכר ועם מעט חלב.

יום אחד במקום העבודה שלי נגמרה אבקת הנס, אז שתיתי מסיר נס ענק שמכינים למטופלים.

יש בו קינמון. איכס. ומסתבר שגם סוכר. עוד יותר איכס..

והפלא ופלא- השילוב הוא נהדר!!

התחלתי לשתות כבדרך קבע, וסיקרן אותי לקרוא על קינמון.

מצאתי את הקישור הזה

אומנת נשפכתי מצחוק מהרבה דברים שנשמעים בולשיט מוחלט,

אבל הי- הייתכן שדוגמניות יכולות כעת לבקש בריאות עולמית?

בואו נודה באמת שזה הרבה יותר בר ביצוע מאשר שלום עולמי..