יש לי כל כך הרבה מה לכתוב...כל כך הרבה מה להגיד ומה לפרוק, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה לבכות...
כבר מזמן הבנתי שזה נגמר... שאנחנו זה כבר מזמן לא אנחנו, זה את עם החיים שלך עם החברות "החדשות" שלך ואני זה אני עם החיים שלי שכרגע ממוקדים בלימודים פשוט כי אין לי משהו יותר טוב לעשות...
ואפילו שכבר מזמן הבנתי שזה נגמר זאת הפעם הראשונה שזה באמת גורם לי לבכות. פעם ראשונה שבאמת הפנמתי את זה, באמת עיכלתי ש12 שנים של חברות פשוט נעלמו.
קניתי היום שמלה. זה נשמע סתם אירוע פשוט,לא מרגש,לא מיוחד. רק את היית מבינה למה זה כן מיוחד.
כי רק את מכירה אותי, יודעת בדיוק מה מלחיץ אותי, מה מרגש אותי ומה מבאס. רק את יודעת לזהות מה עובר בראש המתוסבך שלי, כי את היחידה שבאמת היה לי ביטחון להראות לה את עצמי באמת.
רציתי לספר לך על השמלה שקניתי, לשלוח לך תמונה שתגידי מה דעתך. ולא הצלחתי. כי ייבשת ואז נעלמת. כן, אחרי ששאלתי אותך מה איתך ומה קורה פשוט נעלמת. כאילו להתעניין בי זה עניין שולי ולא חשוב.
ואז, הבנתי. זה נגמר, אני ואת כבר לא נחזור להיות כמו שהיינו. לא משנה כמה אני רוצה וכמה את חסרה לי, זה פשוט לא יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
