כשהבחירות שלך בחיים, הן בין הקפסולה הסגולה לשחורה
ולבחור תוספת לארוחה בין נבטים, בטטה או תפוח אדמה
אתה מבין שהכל מזוייף, הכל חרטא ברטא
ובא לך לזרוק הכל, וללכת הביתה
וכשאתה כבר מגיע , פתאום אתה מעכל
זה כבר לא הבית שלך, לא נורא. תתרגל
אז עוצר בצד, עושה סדר במחשבות
עם הרגליים על הקרקע, לא משהו ברמה של "להיות או לא להיות"
אם אני כבר פה, אסע לראות את ת'שקיעה
אז מה אם רק 5 אחה"צ, גם המשיח חיכה לביאה
מוצא את הים, זה הכתם המיימי
נועל את הרכב, יורד לחוף לאיטי
יושב מול הבריזה, הים נראה בבירור
מחכה לשקיעה, ושאת השמש כבר יקיף הכדור
מהרהר על ערוגות חיי, בהן צומחים כמה סוגי צמחים
יש צמחי בר, יש ניצנים סגורים ויש פרחים מוגנים
מים שמש ורגבים, ועוד קצת לנשמה
לכל אחד יש את הסוד שלו, וכולם נאחזים באדמה
מתוכם יש איזה כמה, שבאמת גרמו לי שוב לחשוב
על צמתים בחיי, ומה עושה לי טוב
מן משיכה לא מוסברת, שלפעמים נקטעה באיבה
השאירה טעם של עוד, או הסתיימה במילות חיבה
הרווחתי אנשים מיוחדים (כך אני מרגיש), ואני לא אובייקטיבי
יש מי שיראה בהם חריגים, וזה בסדר זה די אינטואיטיבי
כמו לטפס גבוה על ענפים, גם בזכותם אני מוצא עצמי מעל
מעבר לציפורים, לעצים ולעמודי חשמל
מידי פעם ענף קורס, אני מושיט יד לאחר
כמו "יונתן הקטן" שטיפס וחיפש , ולגן איחר
ישראל דושמן כתב, בחיים לא שמעתי את השם
השתמשתי לו בשורות למלאכיי, אני לא מיתמם
כמה עוד דברים יש, שאין לי בהם מושג
זה מה שיפה בחיים האלה, שגם כשחרא לי - הגוון הכללי הוא ורדרד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
