רק לפרוק

התחיל אצלי בגיל 8 ותמיד נשאר. תמיד - עד שהפכתי למבוגרת. עד שבניתי משהו שדומה למשפחה, ויש בו פחות פרטיות לכתוב.

ומתחשק לי לחזור לאחרונה, אז באתי.

כי ניסיתי פסיכולוג (פסיכולוגית, למעשה), וידעתי שאת מה שאני מחפשת אצלה, אתם תיתנו לי גם. הסדר שבמחשבות, הדיאלוג הפנימי.

עם סייג אחד הנגזר מהמקום שבו אני כותבת כרגע - כנות.

כאן היא קשה יותר בגלל האנשים. מצד שני, האנשים הם גם תמריץ.

יכולתי לדבר על החלומות. על שזה נהיה סוג של שגרה, לחלום על חרדות תעסוקתיות ועל גברים אחרים. מה שאסור במציאות מותר לי בחלום..

והחרדות - הן דווקא עניין חדש יחסית..

אני מחפשת ריגושים בראש שלי. נודדת אליך, בחור ישן כל כך, אהבה ראשונה שלא נותר לה זכר. נודדת לחיי הרווקות.

כמה אני אוהבת אותו, למרות שהוא לא פנטזיה. ובגלל. אתה צודק, ג', לעולם לא היינו משהו אמיתי.

סוחטת ריגושים (אני צריכה לנסוע לבקר חברות מהצבא). אין על חברות, רק זה נשאר לאדם בסוף. והורות (איזה פחד).

מוזר, איך אנשים נפרדים, מתגרשים, ולא נותר זכר גם מהזיכרון המשותף. אלא הילדים, אם יש.

מוזר איך הרגש החזק ביותר, שהופך לזיכרון צורב לנצח בליבות אנשים,

גם יודע להתפוגג כל כך מהר.

הכל עניין של תיזמון, כפי שמתאר השיר המצ"ב.

בטקסטים שיריים תמיד אהבתי להתעמק.

זה, למשל, חכמה צרופה (במקום בלתי צפוי):

http://www.youtube.com/watch?v=xkabfdnPOQg

"אם תלך עכשיו,

הכל עוד ישאר לי...

איש אחר יביט

איך יד הזמן קוטפת

פרח עלומי

שבגנך פרח"