רק לפרוק

סך הכל החיים שלי טובים. ההווה שלי קבוע, מלא הרגלים - התנדבות עם חיות, שינה, ספורט (ריצה בעיקר), אנשים מוכרים, עבודה ואוכל.. העבודה מעניינת, הבוס החדש נחמד (וגם החבר'ה בעבודה), החבר שלי מקסים ומבין אותי ומזיין אותי היטב (עוד דבר מצחיק, פעם לא הייתי מדברת ככה בשום פנים. אבל הוא מרשה לי להיות וולגרית ופתוחה כמו שאני, וגם זה נהדר..) (מה שכן, הוא צריך לזיין אותי יותר. הליבידו שלי חזק משלו, אני חוששת..).

יש בזה מידה של שיעמום שגוררת אותי לדבר אתכם על העבר ולהתרפק עליו. אבל בכנות, כל מה שמשנה בזיכרון הוא מבחן הפגישה המקרית. ואפילו שם, אני חוששת, הוא לא יעצור אותי ברחוב כדי לומר לי שלום. הוא יחלוף על פני, וזה יהיה מאכזב. מחמש דקות שם הייתי יכולה ללמוד הרבה (וגם מתגובה אדישה שכזאת אלמד, דברים בלתי רצויים שדווקא מזכירים לי מישהו מעברי שאני הייתי מתייחסת אליו כך. לא הייתי רוצה להיות ת' שלי בחייו של ג'..). הוא תמיד עבד עם השכל ע"ח הרגש, ברמות שאני לא הייתי מבינה או רוצה. רציתי גבר שיאהב אותי ע"ח התוכניות הקונקרטיות שלו לעתיד, ומצאתי.

השבוע הלכנו יחד לשתות (אני כל כך אוהבת את היכולת שלו לצאת איתי בארבע עיניים. לא חושבת שכל זוג עושה זאת). היו שם חבר'ה שניגנו קאברים לשירים מוכרים, בגיטרה ופסנתר. זה ריגש אותי, אין כמו מוזיקה. השילוב של (הרבה) אלכוהול, גברים ואוירה של בילוי החזירו אותי לשם, לריגוש הישן שאני כ"כ מחפשת.

אני יודעת שהגעתי למקום של רוויה בחיי. זה מוביל אותי לעיתים לחשוב על ילדים, לתהות בסוגיה למה אנשים עושים אותם. ובכן, זה לא השיעמום, אלא שילוב בין פחד שלא יהיו להם לבין הצורך לחוות את הריגוש. אם הם חיים ללא חיות, הרי הם מלאים ריק ריגשי שמוביל אותם באמת למילכוד שיסבך את חייהם לעד (מעניין מתי אני אצחק על עצמי בקריאת שורות אלה, מאחר וחיי סובכו לבלי הכר).

ואין לי תשובה, אבל אני חוששת שלא אחמוק מזה. זו גזירה שאקבל עלי, אבל אוהב אותה כחוויה כשתגיע. למרות שאני מאוד פמיניסטית וכועסת על אי הצדק החברתי הכרוך באמהות. עם זה יהיה לי קשה מאוד לחיות. אאלץ לסמוך על הגבר שלי שיתפקד טוב מאחרים, ועל המשפחות שלנו. אבל בנתיים נדחה את הגזירה ככל שרק נוכל.

הייתי רוצה יותר אנשים סביבי (אני לא שומרת על קשר מספיק עם חברות), יותר זמן לטיולי אופניים ולטיולים בכלל (אני נהגת חדשה יחסית, יש לי אוטו משלי כבר חודשיים, וגם זה מעניין קצת), וליזום לעצמי את החיים שאני רוצה. זה לא רק הזמן, גם היוזמה חסרה לי.

ושתהיה לי יותר יכולת ללמוד לתואר שני. נו באמת, כנראה שאני לא רוצה את זה מספיק..

שאו ברכה.