רציתי לספר לך סיפור, אחד שהתרחש לפני מליוני שנים...
סיפור על השמש- ועל הילדות שלה.
פעם, מזמן מזמן... באותה הגלקסיה שלנו רק כשהיא נראתה קצת אחרת
היו כל כוכבי הלכת בריב מתמיד, לכולם היה קר כלכך וחשוך
הם היו נורא עצבניים וכעוסים כל הזמן.
ואז היא נולדה. גוש אור קטן וחם כלכך שאי אפשר לגעת בו- השמש שלנו.
כוכבי הלכת רבו ללא הפסקה על החום והאור שהשמש הקטנה כלכך שלנו הפיצה.
הו כן, אני זוכר את השמש שלנו כשהיא רק נולדה... היא הייתה אור מבצבץ עם חום ממכר
משהו שכבש כל כוכב לחלוטין, גרם לו להתמכר להרגשה.
השמש הקטנה שלנו, נאלצה כל פעם לחיות תחת שליט אחר, כוכב אחר.. ומבלי לדעת בכלל הפכה למעין משרתת.
כשהיה לכוכב השליט שלה קר, נאלצה להתאמץ בכל הכח בכדי לחמם אותו- לא משנה כמה אנרגיה דרש ממה הדבר.
כשהיה לכוכב השליט שלה חשוך, נאלצה לשלוח את כל זיו קרניה לעברו- לא משנה כמה מכוערת גרם לה להרגיש הדבר.
ועד שהחלה להרגיש קצת יותר בנח, הגיע כוכב אחר וחטף אותה למשמרתו.
אני תמיד עמדתי מהצד.
רציתי לעזור! אבל מה אני יכול לעשות? כוכב קטן ומסכן שכמותי.
כמה פעמים חשבתי על כך... השמש שלנו, כולם רבים על החום שהיא מעניקה... מעניין מי מחמם אותה?
יום אחד פרצה מלחמה גדולה.
כל כוכבי הלכת שלחו הכל אחד על השני בכדי להכריע אחת ולתמיד למי שייכת השמש שלנו.
בתוך הקרב... מה שגרם לי, בתור כוכב שעמד בצד, לתהות רבות הוא העניין... שאף אחד לא שם לב לשמש שלנו עצמה.
כולם היו עסוקים כלכך בלהלחם והשמש הקטנה שלנו נבלעה בין הכוכבים והאסטוראידים שהושלחו במטרה להשמיד כוכב לכת את חברו.
החלטתי לקחת את ההזמדנות הזו ונכנסתי לתוך שטח המלחמה.
חילצתי משם את השמש, כמעט כבויה לחלוטין ולא הצלחתי להרגיש את החום הזה שכולם רבו עליו כל השנים.
נראה שהיא ממש גססה. שמרתי עליה כמה שרק יכולתי, מאחוריי וספגתי את כל החבטות במקומה, בגלל זה כל הסימנים שיש עליי היום.
אבל לא היה איכפת לי. כשראיתי כמה השמש שלנו מבוהלת- ידעתי שעליי להגן עליה בכל מחיר.
כשהמלחמה נגמרה נשארו תשעה כוכבי לכת. אבל הם עמדו במקום, קפואים לחלוטין.
לא יכלו לדבר, לא יכלו לזוז.... לא יכלו להלחם.
השמש שלנו, הקטנה שלנו... שראתה זוועות מלחמה בגיל כלכך צעיר וכל חייה הייתה עבד- בפעם הראשונה הזילה דמעה.
הדמעה של השמש ריחפה כמה שניות ארוכות בחלל הגדול ואז התפוצצה.
לא יכולתי לראות כלום- אבל כשהתאוששתי מהפיצוץ פתאם הרגשתי שונה- הרגשתי חום שאין כמותו, חום שאי אפשר לתאר במילים, חום כלכך חזק...
חום שהרגיש כמו אהבה.
השמש הקטנה שלנו הפכה ענקית.
והשמש שלנו אמרה מילים בפעם הראשונה:
"לא אתן שעוד מלחמות יתרחשו בחלל. עכשיו כולם יוכלו להנות מהאור והחום שלי- גם אם זה במחיר חיי."
לא יכולתי להשאר קרוב לשמש שלנו שגדלה כלכך אבל גם לא יכולתי להתרחק ממנה עכשיו כשגם היא הפכה לכוכב גדול ושקט ככל האחרים.
החלטתי להשאר דיי קרוב שאני תמיד אוכל לשמור עליה.
אבל זה לא מה שהפתיע אותי...
השמש שלנו זכרה אותי.
השמש שלנו זכרה שהגנתי עליה בזמן המלחמה הגדולה- היא שלחה את הקרניים שלה ישירות אליי והיא זו שגרמה לי לזרוח בעצמי.
יכולתי להרגיש אותה מתנצלת בכל זמן שבו הייתה חייבת לחלק את החום שלה לכוכבים אחרים והשאירה אותי חשוך לגמריי
אבל לא היה איכפת לי. כי ידעתי שלאחר מספר הקפות- תחזור ותגרום לי להאיר במלואי.
אבל גם מזה לא היה איכפת לי... כמו שראיתי שעכשיו- שכשהיא מספיק גדולה לעזור לכולם... היא סופסוף זורחת באמת.
רציתי לספר לך סיפור, אחד שהתרחש לפני מליוני שנים...סיפור על השמש- ועל הילדות שלה.פעם, מזמן מזמן... באותה הגלקסיה שלנו רק כשהיא נראתה קצת אחרתהיו כל כוכבי הלכת בריב מתמיד, לכולם היה קר כלכך וחשוךהם היו נורא עצבניים וכעוסים כל הזמן.ואז היא נולדה. גוש אור קטן וחם כלכך שאי אפשר לגעת בו- השמש שלנו.כוכבי הלכת רבו ללא הפסקה על החום והאור שהשמש הקטנה כלכך שלנו הפיצה.הו כן, אני זוכר את השמש שלנו כשהיא רק נולדה... היא הייתה אור מבצבץ עם חום ממכרמשהו שכבש כל כוכב לחלוטין, גרם לו להתמכר להרגשה.השמש הקטנה שלנו, נאלצה כל פעם לחיות תחת שליט אחר, כוכב אחר.. ומבלי לדעת בכלל הפכה למעין משרתת.כשהיה לכוכב השליט שלה קר, נאלצה להתאמץ בכל הכח בכדי לחמם אותו- לא משנה כמה אנרגיה דרש ממה הדבר.כשהיה לכוכב השליט שלה חשוך, נאלצה לשלוח את כל זיו קרניה לעברו- לא משנה כמה מכוערת גרם לה להרגיש הדבר.ועד שהחלה להרגיש קצת יותר בנח, הגיע כוכב אחר וחטף אותה למשמרתו.אני תמיד עמדתי מהצד.רציתי לעזור! אבל מה אני יכול לעשות? כוכב קטן ומסכן שכמותי.כמה פעמים חשבתי על כך... השמש שלנו, כולם רבים על החום שהיא מעניקה... מעניין מי מחמם אותה?יום אחד פרצה מלחמה גדולה.כל כוכבי הלכת שלחו הכל אחד על השני בכדי להכריע אחת ולתמיד למי שייכת השמש שלנו.בתוך הקרב... מה שגרם לי, בתור כוכב שעמד בצד, לתהות רבות הוא העניין... שאף אחד לא שם לב לשמש שלנו עצמה.כולם היו עסוקים כלכך בלהלחם והשמש הקטנה שלנו נבלעה בין הכוכבים והאסטוראידים שהושלחו במטרה להשמיד כוכב לכת את חברו.החלטתי לקחת את ההזמדנות הזו ונכנסתי לתוך שטח המלחמה.חילצתי משם את השמש, כמעט כבויה לחלוטין ולא הצלחתי להרגיש את החום הזה שכולם רבו עליו כל השנים.נראה שהיא ממש גססה. שמרתי עליה כמה שרק יכולתי, מאחוריי וספגתי את כל החבטות במקומה, בגלל זה כל הסימנים שיש עליי היום.אבל לא היה איכפת לי. כשראיתי כמה השמש שלנו מבוהלת- ידעתי שעליי להגן עליה בכל מחיר.כשהמלחמה נגמרה נשארו תשעה כוכבי לכת. אבל הם עמדו במקום, קפואים לחלוטין.לא יכלו לדבר, לא יכלו לזוז.... לא יכלו להלחם.השמש שלנו, הקטנה שלנו... שראתה זוועות מלחמה בגיל כלכך צעיר וכל חייה הייתה עבד- בפעם הראשונה הזילה דמעה.הדמעה של השמש ריחפה כמה שניות ארוכות בחלל הגדול ואז התפוצצה.לא יכולתי לראות כלום- אבל כשהתאוששתי מהפיצוץ פתאם הרגשתי שונה- הרגשתי חום שאין כמותו, חום שאי אפשר לתאר במילים, חום כלכך חזק...חום שהרגיש כמו אהבה.השמש הקטנה שלנו הפכה ענקית.והשמש שלנו אמרה מילים בפעם הראשונה:"לא אתן שעוד מלחמות יתרחשו בחלל. עכשיו כולם יוכלו להנות מהאור והחום שלי- גם אם זה במחיר חיי."לא יכולתי להשאר קרוב לשמש שלנו שגדלה כלכך אבל גם לא יכולתי להתרחק ממנה עכשיו כשגם היא הפכה לכוכב גדול ושקט ככל האחרים.החלטתי להשאר דיי קרוב שאני תמיד אוכל לשמור עליה.אבל זה לא מה שהפתיע אותי...השמש שלנו זכרה אותי.השמש שלנו זכרה שהגנתי עליה בזמן המלחמה הגדולה- היא שלחה את הקרניים שלה ישירות אליי והיא זו שגרמה לי לזרוח בעצמי.יכולתי להרגיש אותה מתנצלת בכל זמן שבו הייתה חייבת לחלק את החום שלה לכוכבים אחרים והשאירה אותי חשוך לגמרייאבל לא היה איכפת לי. כי ידעתי שלאחר מספר הקפות- תחזור ותגרום לי להאיר במלואי.אבל גם מזה לא היה איכפת לי... כמו שראיתי שעכשיו- שכשהיא מספיק גדולה לעזור לכולם... היא סופסוף זורחת באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trickster