סופרים כאן יחדיו
ומגשימים בזאת עוד מטרה,
כאן יחדיו, יד ביד, אך לא ידענו דבר.
עוברים את המטרה
ובמבט לאחור הכל נראה כלא היה,
כאן יחדיו, יד ביד, אך לא ידענו דבר.
מיוזעים, מיוזעים, מיוזעים כלכך...
זיעתנו המבריקה נשפכת החוצה מאיתנו.
ישנם ודאי המון זכרונות, דברים שנשכחו מאיתנו לעד
כולנו, אפילו היא, כולנו צלליות
אנו אלא רק מעמידים פנים ששכחנו שאנחנו אוהבים
אז אפשר רק לצחוק ולומר "לא קרה דבר".
ותוך ספירה יחדיו
כולנו נזכרים:
רצינו את הכל למעננו.
אני יודע...
אני מרגיש...
האצבע על הדופק, השעון מתקדם... ולא ניתן לעצרו.
נלחמנו, נלחמנו, נלחמנו למען זה...
זמן וזכרונות זורמים
הרחק, הרחק, הרחק מאד מכאן...
ישנם ודאי המון זכרונות, דברים שנשכחו מאיתנו לעד
כולנו, אפילו היא, כולנו צלליות
דאגות שהעברנו יחדיו,
דברים שהתעלמנו מקיומם,
שנוכל רק לצחוק ולומר "לא קרה דבר".
בקלילות, בזריזות, הם רוקדים
בדיוק כמו העלים, כל אחד יחיד במהותו
אני רוצה להמשיך אבל אין סבלנות!
ישנם ודאי המון זכרונות, דברים שנשכחו מאיתנו לעד
אבל ישנם גם דברים,
שלעולם לא ישתנו,
וזו אשר למדה אותי זאת
נעלמה אט אט בין זרועותיי
נעלמה, נעלמה, נעלמה לי כצללית
לו לפתנו את החשובים לנו
היינו הופכים יותר בוגרים,
לא נותנים להם לנדוד,
ומגנים עליהם לעולם.
אז אולי יום אחד
נוכל לצחוק על זה יחדיו.
חזקים ובולטים, ממש כמו צלליות.