אז, למי שלא קרא את הפוסטים הקודמים אני יוצר לעצמי עומס כדי שאני לא אחשוב על הדברים שעליהם אני לא רוצה לחשוב ועל מנת לא להיכנע לתחושת הריקנות שאני נכנע אליה כשאין לי מה לעשות.
היום עברתי את היום העמוס בחיי!
יום שהתחיל בשעה 7:20 בבוקר- נכנסתי להתקלח, ויצאתי רק בעשרה לשמונה, לקח לי זמן להתארגן ואיחרתי לביה"ס (מחר אני צריך להגיע בשבע וחצי, אבל מה אכפת לי? יש לי שעת אפס מחר שבמילא מתחילה בשבע וחצי...)
בשעה 8:20 הגעתי לכיתה.
עד שעה 13:25 למדתי, מה גם שהיום שלי התקצר בגלל שהמורה שלי לאזרחות (שסיימנו איתו את החומר לבגרות יום שני הבא) אמר לי שמי שבטוח בעצמו יכול ללכת הביתה. אבל לא הלכתי הביתה.
הלכתי לתחום. שם פגשתי, ביחד עם שתי ילדות שלומדות איתי במגמת שואה, את אמא של המנחה של שלושתנו לעבודת הגמר שאנחנו עושים במגמת שואה.
נסענו איתה לרמת גן.
הגענו לרמת גן בשעה 14:45 (יצאנו ב-14:15) ומשם הלכנו עם המנחה לפרוייקט לספרייה של אוניברסיטת בר אילן.
בספרייה של האוניברסיטה ישבנו שלושתנו ואני אישית מצאתי המון חומר לעבודה שלי בנושא מגמת שואה.
בשעה 17:30 אמרתי למנחה שלי שאני צריך לקחת את האוטובוס של 17:45. דבר זה גרם לי למהר וככה יצא שלקחתי ארבעה או חמישה ספרים מהספרייה של בר אילן על מנת לכתוב את ההצעה להגשת העבודה שלי.
לקחתי אוטובוס בשעה 18:00 (הוא הגיע רק בשש, למרות שרצתי אליו, כי חשבתי שהוא יגיע ב-17:45, אבל בשעה ה זו הוא רק יוצא מתל השומר) בחזרה לעיר שלי.
פגשתי בתחנה ילדה שאני מכיר, היא הייתה איתי בקבוצה בתנועה והיא רוצה לחזור אבל בגלל שהיא לומדת כל יום בבר אילן חוץ מחמישי ושישי אז אין לה כוחות אחרי שבוע לימודים... עושה תואר ראשון.
דיברנו וכשהגענו לעיר נכנסתי לתחנה המרכזית על מנת להגיע למפגש של תא נוער מרצ בעיר (הגעתי לשם ב-19:00)
עד 20:15 הייתי בפעולה של תא נוער מרצ, שהייתה ממש מוצלחת ומשם הלכתי לפעולה בנוע"ל שהתחילה ב-20:30.
הפעולה נמשכה עד שעה 22:30 בערך.
וזה היה היום שלי.
היה לי יום עמוס, ולפי הדרך שלי זה היה אמור להשכיח ממני את המחשבות שלי.
אבל בפוסט הזה אני בא להסביר דווקא את החסרונות של העומס ואת הבעיה העקרונית בו.
- תחושת ה"היי" שנוצרת במהלך העומס נעלמת בן רגע כשהעומס נגמר וכל המחשבות מגיעות בבת אחת בסופו של יום עמוס כמו זה, לעומת יום שלא עמוס בו הן מתחלקות לאורך כל היום. היום הגעתי הביתה ופשוט כל המחשבות פרצו לי לראש.
- התחושה שאתה לא עשית כלום. כשאני עושה הרבה דברים אני מצליח להדחיק את המחשבות הקשות האלה ואת תחושת הריקנות המכרסמת בי, אך אני מרגיש שבסופו של דבר לא עשיתי כלום באותו יום, גם אם בפועל עשיתי המון.
עוד יש לי לעשות עבודה באנגלית למחר.
:/
אני צריך למצוא דרך אחרת להתמודד עם זה, כי העומס לא עוזר לי כמו שחשבתי.
~SNOOPY~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
