חשבתי על זה קצת היום, והבנתי משהו מוזר ואפילו טיפה אבסורדי.
רוב האנשים שהם חברים שלי במציאות לא מכירים אותי טוב כמו רוב האנשים שקוראים בבלוג הזה.
רוב האנשים שמכירים אותי פנים אל פנים, חברים טובים שלי ומדברים איתי (אבל לא קוראים מהבלוג הזה, כי זה בלוג אנונימי שרק מעט מאוד חברים טובים שלי יודעים עליו) מכירים רק פן אחד שלי, בעוד פה בבלוג חשפתי יותר מאחד.
אולי זה לא באמת מוזר כמו שזה נשמע לי בהתחלה.
אבל משהו בהיגיון הפשוט שלי אומר לי שדווקא אנשים שאני לא מכיר אני לא צריך לסמוך עליהם ולהראות להם יותר מפן אחד שקיים אצלי.
אולי זו העובדה הזו שאני לא באמת יודע מי קורא בבלוג, אולי זה חוסר הפחד הנובע מהעובדה שאנשים שלא מכירים אותך באמת לא ייחשבו לשפוט אותך, וגם אם כן לא באמת יהיה לך אכפת מהשיפוט שלהם כי "מי הם בכלל?"
אז האם הדבר שאני כן סומך עליו באמת זה השקט הזה? אותה תחושת עמימות שנובעת לאחר שאתה כותב את מה שכתבת ומשחרר אותו לעולם, ואתה לא יודע אם מישהו ייקרא את זה או לא, בעוד אם תספר למישהו משהו פנים אל פנים אין מצב שהוא לא יישמע את זה.
למרות שיותר קל אולי, בסופו של דבר, לשתף דברים עם אנשים דרך המחשב, כשיש את ה"הפרדה" הזאת ביניכם, כך שלא באמת תראה מה הוא אומר, חושב או מרגיש. היתרון הזה הוא גם החיסרון.
האפשרות שאדם יחווה דעה, גם אם לא כמו שרצית תעזור לך לבנות את עצמך.
אנו, ילדי שנות ה-2000 למדנו לסמוך על המחשב ועל גדר הביטחון הזו שהוא מייצר לנו יותר מאשר על אנשים אמיתיים.
האם העובדה שאנחנו משתפים פחות אנשים פנים אל פנים נובעת מהעובדה הנ"ל? או שכמות השיתוף לפני ואחרי המחשב היא דומה?
על השאלה הזו לא אדע לענות לעולם, כנראה.
ההתפתחות שלי עם אמ (ראו פוסט קודם) גרמה לכך שאני פעם שנייה סיפרתי את הסיפור שלה לאדם שאני מכיר פנים אל פנים.
אמנם סיפרתי את הסיפור כבר לכמה אנשים שאני מכיר, אך דרך האינטרנט, וואטסאפ או סמסים, דבר שלא ממש פרק את זה מהלב שלי.
גם כתבתי את זה ביומן מה שאפילו יותר גרוע, כי ביומן אין לי שום פידבק מאף אחד ומשום דבר.
ואולי זו הסיבה שפתחתי בלוג, בסופו של דבר. כדי לספר לאנשים בלי ההבטחה האמיתית שמישהו יקרא את זה, אבל עם האפשרות שזה יקרה.
~SNOOPY~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
