זה היה בדיוק היום, לפני שנה, אולי אפילו בדיוק בשעה הזו... אני, חמישה עשר תיירים ובערך עשרים כוסיות בביקיני, על מעבורת, בדרך לקופיפי.

מי שלא היה בתאילנד לא יכול להבין. המים הצלולים, בצבע טורקיז... סלעי הענק שמזדקרים מהמים, בשלווה, כאילו ניסו לקפוץ גבוה... וכמובן - ביקיני, ביקיני, ועוד ביקיני.

ושיחות הבאק-פאקרים הבלתי נגמרות. "מאיפה אתה?" "הייתי שם פעם" "ואז הלכנו למפל" "מה אתה עושה מחר?"

הגעתי בלילה שלפני. חיכיתי בשדה התעופה של פוקט למונית שתגיע. למרות ששילמתי על מונית, הסתבר שהמוניות שם הן פשוט מסחריים גדולים שנכנסים אליהם כמה שיותר. למזלי, הייתי לבד עם תיירת גרמניה חמודה. היא באה לתאילנד לצלול באיי סימילאן, לבד. בלונדינית, כוסית, והכי טוב - אינטליגנטית. דיברנו קצת בדרך למלונות, כל אחד למלון שלו, ולפני שנפרדנו קבענו להיפגש לארוחת לילה.

מצאנו איזה בר קטן ונידח עם מוזיקה תאילנדית מוזרה. לא רציתי ללכת לרחובות הראשיים של פוקט, עם כל בתי הזונות והרעש. ישבנו, אכלנו אוכל מעולה, צחקנו על הגרסה התאילנדית לרוק + בוי בנד (או אולי ליידי בוי בנד?) שראינו. ואז המשכנו לבר אחר.

והיא אמרה לי שהיא אוהבת לטייל לבד כי היא אוהבת להסתכן. אז הסתכלתי עליה בעיניים ושאלתי אותה - מה דעתך שנהיה שנינו קצת רעים הלילה?

ואז התנשקנו על הספות השחורות שבקצה הבר. ושלחתי ידיים קצת. והיא נהנתה מכל רגע.

ורציתי שתבוא אלי למלון, אבל היא עצרה את זה. למחרת היא נסעה לסימילאן ואני נסעתי לקופיפי. נשארנו בקשר עד היום - היא רוצה שאבוא לבקר אותה באלפים הגרמניים, אבל אני מרגיש שזה היה משהו של הרגע, של הזמן ההוא. 

בקופיפי העברתי עשרה ימים הטובים של חיי. אני זוכר את הרגע שהגעתי בפעם הראשונה לחוף - מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה, צוקים שמזדקרים מתוך המים, וכוסיות כמו מים. שם, על החוף, דווקא הגברים היו יותר ערומים מהנשים, כולל שניים-שלושה ששלפו החוצה דברים שהיה עדיף להשאיר בתוך התחתונים.

למחרת נסעתי לשיט בשבעת האיים שמסביב לקופיפי. היכרתי שם חברה מעניינים, ושתי בחורות ספרדיות, שלצערי בחרו להמשיך את היום עם שני גברים אחרים שמצאו. לא היה לי איכפת. המים היו צלולים, האוכל היה מדהים, והייתה תחושה מוחלטת של חופש. 

משם המשכתי לקו-סמוי - באמת, בית זונות אחד גדול, ולא במובן החיובי. מסעדות ישראליות עם תפריטים בעברית ותאילנדים שאומר לך "בוקל טו", שזו גרסת התאי-עברית ל"בוקר טוב", והרבה חנויות יקרות, והמון, המון נערות ליווי. איכככככס.

שם, בטיול ג'יפים, פגשתי את קסניה והחברה שלה, ליזה. דווקא ליזה הייתה המגניבה יותר, המעניינת יותר, אבל לצערי הרב גם הנראית פחות טוב. הרבה פחות טוב.

קסניה הייתה דקיקה וקטנטנה, חמודה, וכפי שהתברר לאחר מכן -חרמנית בטירוף. נסענו במהירות בתוך הג'ונגלים, עוברים מגן פסלים אחד לשני. בדרך היה את הקטע המטומטם של הטיגריס שכולם מלטפים אותו כי הוא מסומם מדי בשביל לטרוף את כולם (וחבל). אחר כך עצרנו במפל מים ענק, והיו שם צמחים מוזרים ומדהימים, שאחד מהם נראה כמו תינוקות של הצמח הטורף מ"חנות קטנה ומטריפה".

קסניה ואני קבענו להיפגש בלילה במועדון. כשבאתי, ליזה לא הייתה שם, וקסניה לבשה משהו שכנראה קנתה ב"בייבי גאפ".

רקדנו. שתינו. התנשקנו. הלכנו הצידה, וישבנו קצת בחשיכה.

אחר כך חזרנו, ומישהו התחיל איתה מרחוק. אני הבאתי משקאות. כשחזרתי, הוא הבין שהיא לא לבד, וזז הצידה. אבל זה לא הספיק לי. תפסתי אותה, ידיים מלטפות את הגב התחתון, ונישקתי אותה כמו שלא נישקתי אף אחת מעולם. לא ראיתי אם הוא הסתכל או לא, אבל אחרי כמה שניות, היא חייכה אלי, ואמרה - נראה לי שהוא הבין את הרמז.

הלכנו אליה יותר מאוחר, ואז ישבנו עד שלוש בבוקר ודיברנו עם חברה שלה.

אז, פתאום, בשלוש בבוקר, ראינו שתי תאילנדיות צעירות יורדות במדרגות. בקומה הראשונה, במרפסת, עמדו שני ישראלים בתחתונים, נפנפו להן לשלום, וצעקו - so, tommorrow we boom boom again, yes? ביי מכוערת, ביי מגעילה!

אחר הם התווכחו עשר דקות מי חייב למי את המאה שקל. אחחחח.. ישראלים, איזה יפים אתם. אני מדמיין לעצמי את שניהם תוקעים אותן ביחד בחדר, נותנים כיפים אחד לשני תוך כדי. אכן... תמונות קשות.

אחרי קוסמוי נסעתי לקו טאו. אי קטנטן... רוגע, שלווה. קניתי שם שרשרת קטנה עם פילפילון קטן משנהב. חשבתי שאני אשמור אותו לתמיד, והוא יזכיר לי את החול הלבן. איבדתי אותו עוד לפני שחזרתי לארץ... :-(

ואז, בבנגקוק, עיר שבאמת אין מה לעשות בה חוץ משופינג, פגשתי אותה. תאילנדית, קטנה, מתוקה. לא מדברת הרבה אנגלית. חברה של חברה של חבר (כן, יש לי חבר שיש לו חברה תאילנדית, אבל אמיתית... לא כזו שקונים בשוק). היא הזמינה אותי להצטרף לחברות שלה לטיול של יום מחוץ לעיר. בלילה היא התגנבה לחדר שלי. עצרתי אותה. לא רציתי לשכב איתה בלילה הראשון. משהו בזה הרגיש לי כמו ניצול.

למחרת כבר הזדיינו כמו שפנים.

והסתובבנו בעיר, והלכנו למסעדה על גג של מלון בקומה ה-60, מעל כל העיר. והלכנו לסרט ביחד - ידעתם שבהתחלת כל סרט בתאילנד יש סרטון קצר על חיי המלך, וכולם חייבים לעמוד?

הלכנו יחד למקדשים, ולשופינג, והיה כיף. ואז חזרתי הביתה, ושברתי לה את הלב.

אוי תאילנד... אני חייב לחזור לשם. חייב, חייב, חייב.

אה... ושירה היא מלכת היקום. באמת. אני לא אומר את זה רק מתוך פחד.

שבת בערב, אפילו שכבר כמעט חצות.

משחקי הכס. סוף עונה ראשונה. מרתון. כבר שישה פרקים שאמיליה קלארק לא עירומה, מה זה הביזיון הזה?

ואני יודע שאני לא ארדם בקלות הלילה אחרי התוכנית הזו.

וזה לא רק העירום בלי סוף, בלי סוף. זה היצרים. זה מה שאני אוהב.

עומד לי לפחות חמש פעמים ביום באמצע העבודה. וכשזה קורה, קשה להתנתק מזה. קשה להמשיך הלאה. בקיצור... קשה. פשוט קשה.

ויש כל כך הרבה דברים שמעמידים לי אותו. 

ישארבלוג, למשל.