ואו, באמת שהרבה זמן לא כתבתי כאן.

רוב הבנות גם שעקבתי אחריהן כבר לא כותבות...

אני מרגישה כזאת מבוגרת שאני קוראת פוסטים של בלוגריות כאן, הבוסריות הזאת והשטחיות הזאת, העיסוק נטו במראה החיצוני, הניסיון ההרסני והבלתי פוסק של לרדת במשקל... זה לא עוצר בגיל 20 ולא בגיל 22 אם לא מטפלים בזה. 

אני זוכרת את עצמי לפני שנתיים שזה רק התחיל ״זו רק תקופה״ אמרתי... אבל לא זאת לא. זו מערבולת הרסנית שאני כבר באמת חוששת מההשלכות שלה. מתי זה יפסק ויהיה מאחוריי? מתי מחשבות על משקל ואוכל כבר לא יטרידו אותי.

תמיד זה מתחיל עם תקווה מטופשת ש״כשאהיה רזה אז יהיה לי טוב ואני לא אתעסק בזה״ ... אבל אף פעם לא ברור מה זה ״רזה״.

בעיני הרבה אנשים אני רזה, אפילו חלק יעידו שאני״רזה מידי״ לטענתם... חלק יחשבו שאני ממוצעת אם יראו אותי ברחוב. אני מאמינה שלעיתים גם יחשבו שאני מלאה. אבל בעיני... אני שמנה.

מספרים זה בולשיט, ולפי המדע המדויק אני במשקל תקין.

Bmi 19.80, גובה 1.68 ושוקלת 56. מידת המכנסיים שלי זה 25-24 ואני תמיד יהיה small... אבל כשאלך לחנות בגדים אני תמיד אטעה בהתחלה ויקח חולצה גדולה ומכנס שגדול עליי בלפחות שלוש מידות... היו פעמים שמדדתי אוברול אקסטרה סמול שהיה גדול ורופף עליי אבל גם לפעמים קרה שמידה 25 בסקיני לחצה. אז מידות זה חרטה מה שקובע זה המראה הכללי ומה שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך.

חברות אומרות לי שבאופן כללי אני נראת חלשה, חסרת אנרגיה, אני לא רואה את זה למשל... כשמכנים אותי קטנטונת או קטנה זה ממלא אותי באושר אין סופי אבל בעיני אני גדולה. תמיד אהיה גדולה... Big girl כזאת...

וכן, יש סיפור מאחוריי זה... אני באמת הייתי ענקית , בשיא שלי שקלתי 90, והיום אחרי ירידה של 34 קילו אני לא חשה בהבדל. המשקל הכי נמוך שהגעתי אליו זה 53 ומאז אני נאבקת. 52 זה תת משקל מוגדר לגובה שלי ופה מתחילה הדילמה ומכאן כל התהום הזה שאני נמצאת בו התחיל...

שהייתי כל כך קרובה לתת משקל התחלתי להלחם בכל הכוחות שנותרו ובי ופשוט הגוף נלחם חזרה ולא נתן לי לרדת. פשוט כך. אז זה גורר עצבים, מחשבות, דכאון ועלייה במשקל ומה לא... היום השאיפה היא לרדת 5 קילו בסך הכל אבל זה גובה ממני מחיר יקר נורא... עבודה, לימודים, חברים... את החיים בגדול. ולכן עכשיו אני מגיעה לנקודת ההתחלה שלי של כמה זה עצוב לקרוא פה בבלוגים כאלה של ילדות שרק חושבות שזה זמני ויחלוף... בא לי לצעוק עליהן שרק יפסיקו ויתעוררו... כי פשוט חבל. זה גבה ממני המון... 

עד היום במערכות יחסים למשל אני לא 100% בתוך זה כמו הפרטנר שלי, תמיד אני אהיה ״רובוטית״ כזאת לעומתו, קרה. פשוט כי אני מתעסקת בראשית לכל במשקל ובדיאטה אז הוא אוטומטית לא חלק מרכזי בחיי. ובכל דבר... עבודה, לימודים... זה קשה לנהל את זה שאת מתנהלת מול המחלה הזאת.

אז הנה, יום כיפור הגיע... יום של תובנות, פעם שנייה שאני תוהה ביום הזה מתי אחלים מהבולמיה, האנורקסיה, הדכאון... מתי אני אחזור לצחוק צחוק מתגלגל בלי לעשן פרחים וזה יבוא לי בטבעי בלי היי ובלי בריחה מהמציאות... מתי ההדרדרות לתהום תחדל וסוף סוף אשן בלילה בלי מחשבות ויהייה לי כיף וטוב... מתי באמת?