אוטו זבל

לא במילים לפחות.

כבר שבועיים שאני לא יורדת. 

מזמן לא בכיתי כ"כ הרבה כמו שבכיתי היום. כלומר בכיתי, והרבה, אבל לא בכמות כזאת. 

עוד יומיים. עוד יומיים ואני איתך, רק איתך, לבד. רק אני, את, הטבע, ויין ספרדי. רק אני, את, הטבע, ועונג. רק אני, את, והטבע. רק אני ואת.

ולחשוב שיכולתי לשקול 54 בזמן הזה. לחשוב רק על זה, למען האמת.

היא סיפרה לי על בולמוס שהיה לה. 

קובה זה לא בולמוס.

2 וחצי חתיכות פיצה ומנת סלט ו3 קוביות שוקולד וקפה על חלב 3% ו2 וחצי פרוסות גבינה צהובה ותפ"א שלם ודייסה ותפוז וחצי טונה וטוסט עם בולגרית ומנה חמה- זה בולמוס. 

עכשיו תודו שלא שמעתם על בולמוס כ"כ גדול כמו זה.

אני אתמודד. אני אוכל מעט. אני יכולה. אני יודעת שאני יכולה. אני לא צריכה אוכל. אני יכולה להגיד לא. אני יכולה, אני יודעת שאני יכולה. אני יכולה. נכון.