אוטו זבל

הרבה הרבה הרבה הרבה מחשבות קטנות קטנות קטנות קטנות ואני רוצה ללכת ללכת ללכת ללכת מכאן כאן כאן כאן אלייך.

מחשבות קטנות מאוד, אבל גדולות על הדף, מחשבות של דקה נכנסות לי לידיים כמו חמש שעות.

חמש שעות חמש שעות חמש שעות חמש שעות של כלום עשייה ושל כלום עבודות ושל כלום הצלחה. רק אני.

חמש שעות של של של של אני אני אני אני וחלום וחלום וחלום וחלום אחד שרודף אותי, אבל להעתיק להעתיק להעתיק להעתיק אותו למחשב מהדף זאת עבודה קשה קשה קשה קשה מידי ואני עצלנית עצלנית עצלנית עצלנית.

א- א- א- א-ני תקועה.

תיקיית תמונות שלמה שמלאה רק בעשן ואוכל. 

אפשר לוותר על האוכל?

לא, בשבילך. לכי תזדייני.

מה קרה? יש רק תמונות של אנשים רזים ויפים בעולם הזה? מי מת? (כל השמנים והמכוערים, כנראה. שואה לשמנמוכים, זה מה שזה!)

לא כ"כ אכפת לי, כי חורף, ואני יכולה ללבוש טייץ עם המכנסונים, ומעיל שחור וגדול שמכסה הכל, וקרדיגן ארוך מאוד שמכסה את הירכיים, וסוודר מאוד עבה שלא כ"כ ברור מה העובי שלי כשאני לובשת אותו, וכי את יכולה להוריד ממני את כל הבגדים האלה בחמש דק'. אז לא כ"כ אכפת לי שאני שמנה.

לא כ"כ אכפת לי, כי את מחבקת אותי ואני מתרכזת בזה שאת מחממת כ"כ, וכי את אומרת לי שהמותניים הם החלק הכי יפה בגוף שלי ואת נוגעת שם בכזאת עדינות, וכי את מחדירה לתוכי אצבע ואת מתרכזת בכמה שאני רכה וחמה שם למטה, וכי הרטיבות עולה על גדותיה, וגם הגניחות, וכי השפתיים שלך רכות והבל פיך נעים על העור שלי, וכי הסימנים שאני משאירה עלייך גורמים לי ולך גאווה, וכי ההורים שלך כ"כ תומכים ומקסימים שבא לבכות. אז לא אכפת לי שאמא לא יודעת.

אבל אכפת לי. מאוד אכפת לי שאתה חתיך, ומקסים, ומחמיא לי, וסקסי, ומתוק, ויש לך פרצוף יפה, וזין גדול, ואתה שחום, וגבוהה, וגבר. כי אתה גבר, וכי אני נמשכת אלייך. כי אתה, המורה למתמטיקה ותומר יוסף הם הגברים היחידים שאני נמשכת אליהם. וכי אתה כמעט בר השגה, יותר מהם בכל אופן. וכי קשה לי, קשה לי שמפלרטטים איתי ככה. אני נערה עם צרכים, וקשה לא לסובב אלייך את הגב בהתחשב בזה שאתה גוש גירוי אחד גדול. ולמה אני לא יכולה לבגוד, סעמק? כי כולם מצפים ממני, כי כולם מאמינים בי. שונאת שמאמינים בי.

לא כ"כ אכפת לי, כי אני עייפה. אז לא כ"כ אכפת לי מהנכשל שאני אקבל מחר, וממנו, וממך, ומאוכל, ומסיגריות, ומאחריות, ומהמגמה, ומהכל. לא כ"כ אכפת לי. 

לעמוד על במה ולהרגיש הכי פגיעה בעולם. הכי גרועה בעולם. לעמוד על במה ולהיות לא אני, להיות לא אני ולהרגיש הכי אני בעולם. לעמוד על הבמה ולשחק מציאות מדומה, ולקבלל כאפה מצלצלת של המציאות המציאותית בפרצוף. לעמוד על הבמה עם כל חלקיק שומן, כל סנטימטר רוע, כל אינץ' חוסר תועלת וכישלון. לעמוד על הבמה ולנסות לשחק דמות שהיא ממש לא אני, אבל גם לא ההפך ממני. לעמוד על הבמה ולנסות לשחק דמות, ולהיות הכי אני שאפשר. ואיכשהו אני עדיין יותר טובה מאחרים. דאמ אני צריכה פסיכולוג.