אוטו זבל

http://www.youtube.com/watch?v=S7bNjqzhMWc&ob=av3e

עכשיו הבנתי הכל. באמת את הכל, מא' ועד ת'.

כל מה שצריך לעשות זה לא להשקל בבוקר, והעולם יראה יפה יותר.

אני לא יכולה לגעת בך, את רזה כ"כ. רזה ממני. זה לא אמור להיות ככה, את אמורה להיות הצד הגברי. אני אמורה להראות שברירית לידך. אני מקנא בך, ואני מקנאת לך, והשילוב נוראי בהחלט. 

עייפות.

איך זה שבנות מקנאות בי עד כדי שנאה, ואני עדיין לא מצליחה לאהוב את עצמי?

בגלל שאני לא סובלת סוג כזה של בני אדם, שכ"כ מקנא במישהו עד כדי השפלה שלו וניסיונות להוריד אותו למטה.

אני כבר לא כזאת. פעם הייתי, עכשיו כבר לא.

או בעצם משתדלת להיות...

כל מה שצריך לעשות זה לישון הרבה בלילה, והעולם יראה יפה יותר.

לא במילים לפחות.

כבר שבועיים שאני לא יורדת. 

מזמן לא בכיתי כ"כ הרבה כמו שבכיתי היום. כלומר בכיתי, והרבה, אבל לא בכמות כזאת. 

עוד יומיים. עוד יומיים ואני איתך, רק איתך, לבד. רק אני, את, הטבע, ויין ספרדי. רק אני, את, הטבע, ועונג. רק אני, את, והטבע. רק אני ואת.

ולחשוב שיכולתי לשקול 54 בזמן הזה. לחשוב רק על זה, למען האמת.

היא סיפרה לי על בולמוס שהיה לה. 

קובה זה לא בולמוס.

2 וחצי חתיכות פיצה ומנת סלט ו3 קוביות שוקולד וקפה על חלב 3% ו2 וחצי פרוסות גבינה צהובה ותפ"א שלם ודייסה ותפוז וחצי טונה וטוסט עם בולגרית ומנה חמה- זה בולמוס. 

עכשיו תודו שלא שמעתם על בולמוס כ"כ גדול כמו זה.

אני אתמודד. אני אוכל מעט. אני יכולה. אני יודעת שאני יכולה. אני לא צריכה אוכל. אני יכולה להגיד לא. אני יכולה, אני יודעת שאני יכולה. אני יכולה. נכון.