אוטו זבל

תזכורת- לא לראות סרטים על אנורקסיה. זה יתלווה בהמון בכי.

גיליתי מה אני אוהבת במדבר. פעם חשבתי שאני אוהבת את הנוף- בסוף עלייה מטורפת לעמוד על ההר ולחשוב: "וואו. הגעתי לפה. מה היה מאמין?". אבל בשלב מסוים זה הפך להיות קצת משעמם, הנוף הזה. אחרי הטיול הזה גיליתי שמה שאני באמת אוהבת זה את הדרך, את האדמה. הרעש שהנעליים עושות, והתחושה של האבנים, שמרגישים אותן דרך הנעליים. בסוף כל יום יש קצת כאבים ושיפשופים, אבל זה שווה את זה, כל פעם מחדש.

אני לאט לאט חוזרת להיות מי שהייתי פעם- אופטימית יותר, חברותית, רוצה לעזור, להיות במרכז העניינים ולא לצפות מהצד. להוביל אנשים למרכז יחד איתי. מצד שני, אחרי ימים מטורפים כמו אלה של מלא כיף וחברים ואנרגיות, אני מגיעה הביתה ומתחילה לבכות לכרית, כי אף אחד לא שם בשביל לדבר איתי. אני לבד. וגם זה באיזשהו מקום עושה לי טוב, אבל לא כל הזמן. יש התפרקויות שבהן אני צריכה אנשים, את החברים האלה שצחקו איתי בבוקר- אני צריכה אותם בשביל לבכות בלילה.

יצא קיטשי כי כבר הרבה זמן שלא נפתחתי למישהו בשיחה (פחות או יותר מאז הפרידה) והמון דברים הצתברו. אם זה מעניין אתכם, אז מאז הפעם האחרונה שכתבתי הספקתי ללמוד, להנות, לצבור חוויות ולהשתנות עוד ועוד ועוד. 

חלאס עם הקיטש, ביי!!!