אוטו זבל

כשעצובים בוכים, כשיש מועקה מגעילה ודביקה שעולה לאט לאט מהבטן לכיוון הגרון והאף, כמו קיא- אז פורקים בבכי.

מכירים את זה

שהעצב הוא מהותי

כלומר הוא בעיה קיימת שצריכה פתרון

כלומר הוא שינוי שצריך להעשות באורך החיים

כלומר- הדרך היחידה לפתרון היא שינוי באורך החיים.

ואז מנסים לבכות,

והחומר הדביק ההוא עולה לאט מהרגיל לכיוון מעלה.

ואין באמת צורך בבכי.

רק בשינוי.

את מכירים את זה?

אתם בטח מכירים את זה שלא מסתכלים לצדדים כשחוצים את הכביש

כי זה נניח- לא באמת מהותי. 

מה, לא מכירים את זה?

מכירים את זה שיש לכם בגרות בלשון מחר ולא פתחתם ספר? וזה לא שאתם תותחיים בלשון או משהו, פשוט באמת לא אכפת לכם.

http://www.youtube.com/watch?v=ygp1zQ6bMbM&ob=av3e

הסוסים שלי רוצים לרוץ. מאוד רוצים לרוץ. הם רוצים לחכות שהירח יעלה, ושהשמיים יתכסו בשמיכה הזוהרת שלהם, ואז פשוט לשחרר את החבל בכוח, בלי לשאול שאלות, ולרוץ. ואז את תקומי בבוקר ותגלי שהם הלכו, בלי רשות, בלי הודעה מראש, פשוט שנייה אחת הם פה, ושנייה אחרי כבר לא. אבל הם לא עושים את זה, הסוסים שלי. הסוסים שלי הם חלק ממני והם זורמים לי בדם והם אחד מהחומרים שיוצרים את הלב שלי שאת כ"כ אוהבת, אז אל תגידי לי שאת מנסה לשכוח את זה בד"כ. כי את צריכה לאהוב את זה. ומי שמקבל את הזכות לאהוב אותי צריך לאהוב אותם, עם כל הלב. ואני יודעת שאת יכולה, אני ידועת את זה, פשוט תמיד תיארתי לעצמי שאת כן. ולגלות פתאום שאת לא...

זה נכון. את נתת לי את הכינוי מוסטנג, וזאת עוד אחת מהסיבות שאני רוצה לעשות את הקעקוע הזה. אל תקחי ממני את המוסטנג שלי. מבחינתך זו הקלה, פשוט לקחת אותו, אבל אני יודעת שזה לא רק לקחת, זה להרוג. להרוג חלק ממני, חלק שמרכיב אותי.

היא רגועה, כשסוסים רצים לה בדם.