קשקושי פילוסופיה נכחדת

הוגי דעות ואנשי רוח חזקים בדעותיהם ובאינטלגנצייה הרגשית שלהם, תהו כבר זמן רב, מה הוא טבעו של העולם. סיפורי בריאה שונים התפתחו לתאוריות פיזקאיות מעניינות, ובסה"כ אפשר להגיד שאם צורות החי התבונתי של היקום היו מתאספות בכוכב לכת אוניברסלי, היה לזן בני האדם סיכוי לא רע לנצח בתחרות הסיפורים השנתית שהיו מקיימים שם. הצעותינו והוכחותינו תמיד לא ידעו שובע. אך למרות מירוץ התבונה של בני האדם לפצח את תעלומת בריאת האדם, היו הוגי דעות ואנשי רוח אחרים, אשר טענו שזה בזבוז זמן מוחלט. אמנם יהיה נחמד מאוד לדעת מה קורה אחרי המוות, אבל איך בדיוק נרגיש אם נגלה, נוודע ונווכח לדעת בוודאות שהמוות הוא שחור גדול, עמוק ואינסופי? שבזבזנו את שישים שנות חיינו האומללות, ועוד אלפי שנות חייהם האומללים של אבות אבותינו, בשביל לגלות על הכלום האינסופי והמכוער הזה? אנחנו בוודאי נתבזה. נהיה כעכברי מדען מתוחכם ומטורף מעט, אשר לוחץ על נקודות התורפה המדעיות שלהם. אנחנו נתבזבז, ואבוי, מה ייקרה לחיים אם נדע על טיב המתים? לא. אין צורך בכלל צורך להתערבב עם המתים, זמנו עדיין לא הגיע וכנראה שיש סיבה שאנחנו נרתעים ומתייחסים אל המוות ביראת פחד ובשיגעון. 

הוגי הדעות ואנשי הרוח האלו, הגיעו למסקנה שהעיקר ביותר היא צורת החיים שבה העולם מעוצב. אפשר לקרוא לזה צורת שלטון, מנטליות העם או העמים, ומטרת האדם בחברה ומטרתו הפרטית. שלטונות עלו ונפלו, סקסיזם ואלימות שלטו בעולם שנים רבות, שקרים סופרו ואמיתות ניסו להתגלות. קרה הרבה, עליו אנחנו יודעים מעט. אולי אנשים כבר פיצחו את סוד הבריאה אבל הסתירו זאת מאחיותיהם ואחיהם, אולי אלוהים כזה או אחר באמת נתגלה אל חלקינו, אולי דרקונים הסתובבו באוויר ובמים, ובהמות באמת רבץ לו בדשא. אולי הכל קרה, וזוהי מהות ההיסטוריה. הוגי הדעות ואנשי הרוח גם לא התעכבו על סודות ההיסטוריה. ההיסטוריה הן עובדות חברתיות ופוליטיות, אשר משמשות אותנו לחידוד יעילות תפקודנו. הן סיכום של האנושות, והדרך שלנו לשדרג את איכות ואריכות חיינו. 

היו פתרונות רבים לצורת החיים הטובה ביותר. יש כאלו אשר נראים לנו עתיקים מדי, לא הגיוניים מדי, או ממש דומים אלינו עכשיו. יש כאלו שיטענו שעולמנו כעת בתקופה קריטית מאוד, בגלל שאנחנו שילבו כמה שאפשר לשלב מכל הטוב של ההיסטוריה. אבל אני, כמו ראשוני הפילוסופים שהתחממו להם על איזו אבן וחשבו, שואל את עצמי. ממשיך וממשיך לשאול, אך הפתרון מתרוצץ מול עיניי, אני כמעט מרגיש אותו, אבל זה נראה כאילו בלתי אפשרי לתפוס את הארנב הסורר הזה. 

האם אנחנו צריכים לחזור לעולם הטבע, בו אנחנו פועלים כחיות ללא כלים ובגדים, החזק מגן על האדר, החזק שולט באדר, הנקבות מולידות וכך הלאה. אנחנו חיים בעולם ללא מחשבות. זה עולם אינטינקטים ורגשות בסיסיים, אשר ללא כל תחכום, עידון או שקר - מתקיימים בינינו. 

אולי אנחנו צריכים לאמץ את השבטיות האפריקאית, להוציא אולי את מנהגי האלימות, ולהסתפק בפשוט ביותר, תוך התחזקות הרוח וחיפוש האמת הרוחנית? 

אולי אנחנו צריכים להאמין באל המסויים שלנו, ולקבל את האל המסויים שלהם? או שמא להילחם על אמונתנו, ומספר הגברים החזקים ייקבע מי האל החזק יותר? 

או שמא אנחנו כן צריכים להתקדם לעולם חילוני ומודרני? 

אולי אנחנו צריכים לזרוק את ההיסטוריה שלנו, הנשים לא ישנו את שם המשפחה שלהן כי אנחנו נמציא לעצמנו את השמות שלנו, אנחנו נלמד על הכל, החגים יהיו בגדר נוסטלגיה נעימה וסיבה לחגיגה. אנחנו נחייה על בזבזנות פשוטה למדי. עולם ללא טריקים. אנחנו נהיה מעט כמו הצרפתים - אנחנו נתעלס, נאכל, נטייל, מעטים מאיתנו יהיו מדעניים או אנשי אקדמיה, ההתפתחות תהיה, גם אם לא בשיאה. זהו יהיה עולם תענוגות, אשר שאלות, מדע ואומנות מתוחכמת מדי לא מעניינים את האנשים. הם נהנים מהנהנתנות, וכל השאר לא משנה. 

האם אנו צריכים עולם שבו שולטים האומנות ומדע הרוח, בו המדע לא מקבל את התאוצה ואילו המתמטיקה לא לנו? האם אנו צריכים עולם שמטרנו היא ליצור כמה שיותר רגשניות, דרכי ביטוי הנפש, ואילו המדע, הטכניקה והפרוגרסיה הטכנולוגית לא משנים כלל וכלל? בקתות חימר מספקות למדי, ולהתולל בנפש אמן בין הפרחים היא צורת חיים מצויינת. 

אולי אנחנו צריכים להיכנס למלחמת השכלה טכנית? האומנות, הספרות והפילוסופיה הן חסרות משמעות ומבזבזות זמן, ואילו אנחנו צריכים להגיע להתפתחות טכנולוגית מושלמת. המטרה היא למצוא הכל, לשלוט בהכל. רק המודרני ביותר ייזכה בזה, לא זוכה בפסטיבל סיפורי המדע הבדיוני הטובים ביותר. 

אולי אנחנו צריכים להגיע למין קונצנזוס שאין דברים כזה שאדמת צרפת שייכת לצרפתים, אדמת הגרוזים שייכת לגרוזים, ואדמת סין שייכת לסינים. העולם הוא של כולם, ורק הוא הוא גרעין רגשותינו ואושרנו. אולי אנחנו צריכים לאמץ צורת חיי נוודים, אשר קבוצות אנשים מבוקרות ופשוטות מטיילים כל חייהן בעולם הגדול, נהנות וסוגדות לטבע. זוהי הנהנתנות הצנועה, התמה והכנה ביותר. 

האם אנו צריכים עולם המארגן לעצמנו בכל תקופת היסטוריה משמעותית שיגעון אחר לעולם? ללא אלימות, ללא מטרה קשה של ממש. משהו כמו פיקמון. כולם מטורפים על X, כולם עוסקים ב-X. ה-X הזה לא אלים, אולי רק מעט תחרותי. הוא גם לא מהותי, הוא עניין של כיף, ושל מצויינות עצמית. אולי אם היו פוקימונים של ממש בעולמנו זה היה קל יותר, אבל למשל גידול כלבי דוגמנות נשמע לי כמו אופנה כוללנית מעניינת. 

ואולי אנחנו צריכים להתאחד סוף סוף, לשמר את הכל, ולנסות לפרוץ לחלל? למצוא את אלוהים, את המהות, את התשובה והמטרה שם. להתאחד ביחד מול כל מה שקיים מסביבנו ואנחנו מתעלמים ממנו. להתקדם ביחד. 

דרכי שלי היא הדרך האחרונה. עולם המורכב מהכל - אבל הדגש החזק ביותר הוא הפירצה. אייפון זה מגניב ואופנתי, אבל הוא לא פירצה. להגיע לירח היה פרצה, מחשב היה פרצה, טלפון היה פרצה. עכשיו הטאצ' הוא די פירצה, אבל משעממת למדי. שוב - זה אופנתי, לא משנה למדי. 

אנחנו אמנם מערבבים בינינו את כל צורות החיים האלו. כולם היו קיימות, או קיימות ממש עכשיו. אולי זהו האיזון הטוב שחיכינו לו כל השנים האלה. הדת והחילוניות, הזכרי והנקבי, העושר והעוני, מערב נגד דרום(נגיד זה קצת מוזר...). 

אני לא יודע. אין לי תשובה. זה עדיין לא מרגיש מושלם. מרגיש הומני מדי, וקצת לא אנושי. כאילו שכחנו משהו, כאילו כמעט מצאנו איזה אוצר קסום, אבל וויתרנו על הדרך ברגע האחרון. אני לא יודע מה ההרגשה.

היום גיליתי על חיה חדשה. דיינוסוגוס. הוא גרם לי להתרגש כל כך. הוא גרם לי להרגיש משהו. אנחנו מרגישים אותו, את משהו המסתורי, אבל אני לא בטוח, מה זה בכלל. אף פעם לא היינו בטוחים, אפילו שהרגשנו אותו. 

אני מקווה שהמוות הוא לא השחור העמוק-האינסופי. אני מקווה שקיים משהו.