קשקושי פילוסופיה נכחדת

כמה שאני שונא אנשים שעברו פגיעה, התעללות או טראומה כזאת או אחרת, סבלו מדבר כזה או אחר, והם מתנהגים בדיוק באותה הצורה שבה התנהגו הפוגעים שלהם. לא הבנתי לעולם את ההיגיון שמאחורי דבר שכזה. 

בואו ניקח לדוגמא את ליזי.

ליזי באמת חונכה ולומדה להיות ילדה טובה ומפרגנת לזולת, והיא באמת האמינה בזה. בהתחלה היא הייתה קצת מלאונת, ביסודי כבר הייתה שמנמנה, וכשעלתה לחטיבה, גילתה שקיבלה מחזור יותר מוקדם מכולן, כי היא הייתה, מה שנקרא בפי רבים - דבה. ליזי באמת לא רצתה להיות דבה, אבל זה לא כל כך הפריע לה בהתחלה. אמנם הופיע לו רגש הקנאה ההרסי פה ושם, כשנורא הזדהתה עם דמות כלשהי שראתה בטלוויזיה, אבל הבינה שלא יכולה להיות כמוהה, כי הרי היא רזה. 

באמצע כיתתה השמינית, כיתה ח', היא התאהבה בבחור. לא הייתה לה אף סיבה להתאהב בו. הוא היה נמוך עם נמשים מכוערים. אבל לליזי ממש לא היה אכפת, והיא הציעה לו חברות. דבר לא מקובל בכלל, הרי בת לא אמורה להציע לבן חברות. בעיקר אם היא שמנה ולא מושכת. אבל לליזי לא היה אכפת מכלום, והיא עשתה את הצעד הנכון. הוא קרא לה שמנה ומסריחה (אפילו שנהגה לשים בושם בכל יום!) והלך משם. 

ליזי הייתה פעם החברה הכי טובה שלי. אמנם לא קוראים לה ליזי, אבל אני מניח שהיא תאהב את זה. ליזי הייתה דבה מאוד, רזתה מאוד בדרכים מאוד לא בריאות ואף משפילות (בעיקר את כלל ההבנה הבריאה מאוד שלה). לליזי הייתה שנה שלמה שהיא צחקה, אפילו מדי פעם השפילה, בנות שהיו כמו ליזי הקטנה והשמנמנה. דובונת חמודה היא הייתה. אני הפסקתי לדבר עם ליזי בשנה הזאת, עד שיום אחד נמאס לה. אני לא יודע למה נמאס לה, אבל שמחתי לקבל את ליזי השמנמנה בחזרה. 

ליזי הושפעה מאוד משמנמנה אחת שהיא הכירה, שמה היה לא ייחודי, והאמת שגם דמותה ואישיותה. היא הייתה לגמרי לא בולטת, חוץ מאשר משקל גופה. הבליטות הטבעיות והמשעממות שלה הופכו אותה לאישיות מדוברת בבית הספר. כולם דיברו עליה וקראו לה - "שם-חסר-ייחודיות השמנה". לפעמים גם קראו לה משאית, אם הרגישו במצב הרוח היצירתי. גם ליזי קראה לה משאית. אני זוכר שהפעם היחידה שדיברתי עם ליזי באותה שנה אומללה, כיתה י' זה היה, הייתה כשהיא ירדה על שם-חסר-ייחודיות בפומבי, מול כולם. שם-חסר-ייחודיות בכתה ורצה למחששה. היא לא עישנה, גם אני אז לא עישנתי, אבל זה היה מקום מבודד מאוד אחרי תום ההפסקה. שני המבריזנים הקבועים ממילא היו במחששה רק בהפסקאות, ויצאו מבית הספר בשיעורים, כך שזאת הייתה בחירה אסטרטגית מצויינת. אני צעקתי על ליזי כמה שרק יכולתי. קראתי לה בת זונה צרה, שהיא הייתה שמנה אפילו יותר משם-חסר-ייחודיות, ושחבל מאוד שביחד עם השומן היא הסירה את הילדה החמודה ההיא, שהייתה כל כך חכמה, כל כך מעניינת, כל כך טובת לב. ליזי תקעה בי מבט שהפך בשנה הזו לזר - המבט הפגוע שלה. מבינים, ליזי החליטה ששום דבר כבר לא יכול לפגוע בה, שהיא חסינה. בדיוק אחרי שהבנתי שהיא נפגעה, רצתי אחרי שם-חסר-ייחודיות. 

במחששה, שם-חסר-ייחודיות אמרה לי תודה. היא אמרה לי שבחיים לא התייחסו אליה כל כך טוב, שלא העיזו להגן עליה, כי הרי זו באשמתה שהיא כל כך שמנה. אמרתי לה שלכולם יש את הפאק שלהם, והמצאתי לה שהורדתי לעצמי חצי אצבע קטנה בכף הרגל, ובגלל זה אני לא הולך עם נעליים פתוחות בקיץ. שקר גמור, שהתגלה לה שנה מאוחר יותר, כשבאתי באמת עם כפכפים. היא צחקקה באותו היום, מבינה שניסיתי לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה. 

בחופש הגדול ההוא, ליזי צלצלה אלי. אני לא מבין את האנשים שלא עונים בגלל שקרתה תקרית מסויימת. להפך, מעניין מה השתנה אם גיבור התקרית מצלצל! עניתי לה מיד. היא שאלה אותי אם אני רוצה להיפגש ולעשן איפשהו. לרגע נבהלתי, ואמרתי לה שאני לא משתמש בסמים. היא צחקקה, ואמרה לי שגם היא לא. היא שאלה אותי אם התחלתי כבר לעשן סיגריות, ואמרתי לה שאני לא חייב. היא טענה שזה מגניב, ולפני שהתחלתי להטיף לה שהיא ילדותית באופן מבהיל - היא אמרה לי שהיא צוחקת. אמרתי לה שאני מעשן מדי פעם, אם כיף לי. היא הבטיחה לי שהיא תגרום לי לעשן. 

ניפשנו באיזשהו ספסל קרוב לבית שלה. אני לא אהבתי כשאנשים פולשים לי לסביבה. כשהגעתי, היא כבר חיכתה לי שם. הופתעתי, כי היא נוהגת לאחר, כי שנאה לחכות יותר משנאה כל דבר אחר בעולם. אף פעם לא הייתי מהחבקניים, אבל במפגש הספציפי הזה שמרתי בכוונה מרחק נגיעה, כי אני לא יודע איך להתמודד בסיטואציות הלא נעימות האלה. ליזי התיישבה, והוציאה את קופסאת הסיגריות שלה. לקחתי סיגריה, והיא הופתעה, שאלה אם כיף לי. אמרתי לה שאני בסדר. היא התחילה לבכות, ואמרה לי שהיא לא קראה כבר שנתיים. היא לא נגעה בספר בכלל, גם לא בספר לימודים. שהיא נהייתה כל כך יפה, שהיה לה כיף כל כך להתרוצץ ממקום למקום, מגבר לגבר, מחברה רכלנית לחברה רכלנית. היא מדי פעם התגעגעה מאוד לעומק, אבל אף פעם לא מצאה איש שיחה ראוי. שתקתי כל הזמן הזה. היא התחילה לספר לי על הדיאטות המוזרות שהיא עשתה, שלאט לאט התגברו לאנורקסיה חמורה. היא אמרה לי שבמשך חודשיים היא חיה על פרכיות ותפוחים. אבל תפוחים ירוקים, כי אדומים זה משמין(???). הוצאתי קרקור משונה מעט, שהיה אמור להיות נחירת הבוז הפרטית שלי כלפיה. היא אמרה לי שהיא הפסיקה, לפני חודשיים, ואכלה עוגיות. ואז אורז, ובערב שניצל. היא הפסיקה לרזות, ולדעתה בדיוק בזמן. אמרתי לה שהיא צריכה להשמין ושהיא מכוערת. היא צחקקה, כמובן לקחה את זה כמחמאה. 

עברנו נושא. בין הנושאים האקראיים, סיפרתי לה שגם אני לא קראתי ספר כבר שנתיים, גם אני התמכרתי לבני אדם. אמנם לא השפלתי אף אחד והייתי רך כמו סופגנייה, אבל שנינו נהיינו בעיקר טיפשים. היא אמרה לי שהיא מצטערת על מה שעשתה לשם-חסר-ייחודיות, שהיא רצתה להרגיש שליטה. שאלתי אותה איך זה הרגיש. היא אמרה לי - "כמו גרמני גזעני ופרימיטיבי." 
"את מתכוונת לנאצי", אמרתי לה. "לא כל הגרמנים הם נאצים, את יודעת."  היא מצמצה. "גם לא כל הערבים מחבלים, לא כל הגברים חרמנים, ולא כל הנשים אימהיות. כל על הרוסים אלכוהוליסטים, לא כל הרוסיות זונות, לא כל האמריקאים הם שמנים עם תסביך אימא, ולא כל הכושים הם אלימים. לא כל היהודים טובים, לא כל הישראלים חכמים, ולא כל הרזות יפות." קמתי ממושבי. "בגללך, אני יום אחד אכתוב סיפורן של בלוגרית דכדכנית." 
חשבתי שזה תזמון מצויין לממש את האימרה שהיא לקחה כהבטחה. היא לא יודעת מזה, אבל אני מבחינתי - בסדר.