קשקושי פילוסופיה נכחדת

התהלכתי יומם ולילה. נולדתי קטן כל כך, שהבנתי משהו אחד על החיים - שום דבר לא בטוח, תנועה משמעה חיים. ברגע שאזניח את התנועה ואתמכר בטיפשות רוחי למנוחה דמויית השלווה - אמות. לעולם לא הבנתי למה כל כך חשוב לי לחיות, בסה"כ לא היה לי יותר מדי מה להפסיד, אבל המשכתי לחיות בכל זאת. זה היה לי חשוב כל כך, משמעותי כל כך. מטרת החיים היא חיים, כך פיענחתי אני את החיים. לא הבנתי את ההיגיון מאחורי, אבל החלטתי לא להתעסק במחשבות לא לי. לא היו לי הרבה הזדמנויות לצוד מזון, והייתי צריך לנצל כל פנינה ופנינה בדקדקנות ורצינות. מחשבות לא משמעותיות לחיים לא עניינו אותי, הן רק קפצו לראשי מדי פעם. יום אחד ברחתי מהמקום שבו נולדתי, בהיותי בן שלוש שנים. הייתי תמיד קטן מאוד, והצבע הלבן שלי, הפרווה העבה שלי, והאוזן השבורה שלי הפריעו לי עוד יותר לטור אחר מזון. החלטתי לחפש את מזלי במקום אחר, דבר שלא מאפיין את בני עמי כלל וכלל. הגעתי לעיר של מה שנקרא בני אדם. אין להם הרבה שיער, אבל יש לכל אחד מין פרווה שונה, הם מתהלכים על שניים, הם משתמשים בדברים שבחיים לא ראיתי, להם קוראים הם כלים. הבנתי לאט לאט שבני האדם הם אלו שהמציאו את הכלים. 

קוראים לי פיטרי. קראתי לעצמי פיטרי, בגלל שבני האדם נהגו לקרוא לעצמם בשמות. זה נוח למדי, כשאני חושב על זה. זה מאבחן אותך, אתה יודע במדויק מי פונה אליך. בדר''כ אנחנו, מה שבני אדם נהגו לקרוא לנו, החתולים - הבנו במדוייק מתי מישהו פונה אלינו. כשאתה בגינה זרה, ואתה שומע את כפות הרגליים הרכות של יריבך לטריטוריה שורטות קלות את הרצפה - אתה מבין שהוא מתכוון אליך. אתה מריח אותו, אתה מנתח את הסיטואציה, אתה מביך את הסיכויים, אתה מרגיש את המתרחש סביבך. בני האדם כנראה לא היו כל כך טובים בפיענוח הסיטואציה, והיו להם עקרונות משונים שכאלו. חלקם אפילו שמו קץ לחייהם, כאילו משהו מורעל ומשונה מתרחש בחברה המלוכלכת מעט שלהם. היו גם לכולם תפקידים, כי הגאונים הגדולים למדו איך ליצור כלים. הייתי פעם באיזור של אדם שקראו לו אוסקר, והוא כתב ספרים שאנשים ממש העריכו, וממנו למדתי מה זה "סיפור". זה משהו שקרה, אמיתי או לא אמיתי, ובדר''כ צריכה להיות בו בעיה כלשהי, או לפחות תיאור מאוד מעניין, בשביל שאנשים יעריכו אותו. תפנית או מספר תפניות בלתי צפויות, תחכום לשוני, דימיון עשיר, ודמויות שניתן להזדהות איתן מאוד קסמו לבני האדם. שמחה קסמה לבני האדם באופן היפה ביותר, הם אהבו סיפורים אמיתיים שנגמרו באופן חיובי. סיפורים אלו נתנו לאנשים כוח להמשיך, תוך שהם נשענים על סיפור של איזה אדם נמוך, שמנמן וחולה מעט (משום מה בני האדם לא אהבו שמנים, זה נחשב בעיניהם למכוער, ומכוער נחשב בעיניהם לדבר קריטי ביותר על פיו החברה שופטת ומדרגת אותך) שהיו לו שתי ידיים שמאליות, ובסופו של דבר הצליח להשיג אישה יפה שהולידה לו ילדים רבים, והוא התעשר מאוד, ומת באושר ועושר. הם אהבו גם את הספרים על הביקורת, כי הם חשבו שזה יציל את החברה. הבנתי שאף אחד לא מרוצה מהחברה. לדעתי הם הכי אהבו את סיפורי הפנטזיה, הסיפורים הלא אמיתיים. זה נתן להם תקווה שקיים משהו מעבר לחברה המורעלת שלהם. 

בעיר הסתדרתי לא רע. ציינתי כבר כמה חשוב לבני אדם המראה החיצוני. למרות שהאוזן השבורה שלי הייתה פגם מולד נוראי שהפריע לתפקודי, הם חשבו שאני מקסים. ילדה אחת לקחה אותי אליה הביתה. הבית היה בינוני, והיו לה עוד שני אחים גדולים ממנה. ההורים שלה לא נוכחו בבית הרבה זמן, והאחים כבר יצאו לחפש את מזלם בעולם, כך שהיא הייתה צריכה חברה. הם חברותיים מאוד, בני האדם. תלותיים עד מאוד אחד בשני, ובכל זאת אוכלים בשר, מאוהבים בבשר. זה מוזר מאוד, כי אני זוכר שאני למדתי מאימי, שאני חייב להיפרד ממנה ומהאחים שלי בגלל שאנחנו טורפים אחרים, לכן נועדו להיות יחידים, ואילו אם הייתי צמחוני נטרף, היינו חיים בשיתופיות ובתלותיות אחד בשני. בני האדם ניגדו את זה, אבל לי בכלל לא היה אפת. הילדה, לוסי, ניסתה להתנחם באהבתי, לכן הביאה לי כל מה שהייתי צריך. מחתול קטן וכחוש הפכתי לחתול בינוני ועב-בשר, לא הייתי חייב לצוד אחרי האוכל שלי, וישנתי בתוך המערות הבנויות שלהם, מסתתר מהרוח, הקור, הגשם, היובש או החום הכבד. היא קראה לי מטילדה, כי היא חשבה שאני נקבה. היא עדיין לא התבגרה מינית, כנראה, לכן לא ידעה להבדיל. לאחר שהתרגלתי לכך שאני מטילדה, הבנתי את מהות השמות המוזרה שיש להם. עם התופעה המוזרה הזאת, הייתה להם תופעה מוזרה עוד יותר. למדתי על כך כשאחד האחים של לוסי הפצפונת, אדוארד, חזר מהמסע שלו לעיר הגדולה השכנה. הקשבתי לו מספר לאביו ולאימו שהוא חייב לצאת המדינה הזאת, כיוון שהמדינה הזאת תומכת בחומר, ואילו הוא תומך במה שהם קוראים לו דת, שזאת מערכת אמונות מוזרה וקצת לא הגיונית. ההורים הפצירו בו בדיוק את מה שאני אמרתי, שאין היגיון בדתו, אך אדוארד לא הקשיב, ואמר שזה הייעוד שלו. ואז למדתי על המושג "ייעוד". לא הבנתי אם לכולם או רק לנבחרים יש ייעוד, אבל משמע ייעוד הייתה מטרה. גם בני האדם לא ידעו מה ההיגיון מאחורי משמעות החיים, לכן הם חשבו על הייעוד, כנראה. בסופו של דבר האפקט של הייעוד השפיע על אנשים ככה, שהם הרגישו שהם חייבים להגשים את עצמם, שכל מה שהם בונים זה חשוב. בדר''כ הם חשבו שזה חשוב למי שנקרא אלוהים, שהוא כנראה נראה כמו הסבא של לוסי, זקן עם זקן ארוך ולבן, עם גבות מוזרות, ואופי מעייף במקצת. הם חשבו שהוא ברא אותם, ושהם חיים לשרת אותו. הם לא יכלו לרפות מהמחשבות שלהם כמוני, ופשוט להבין שהם צריכים לחיות. הם היו צריכים להבין וליצור. הם היו מה שנקרא סקרנים. הבנתי שאחרי שאתה סקרן, אתה יודע המון דברים. כשאתה יודע את כל הדברים האלה, אתה פועל בדרכים נוחות יותר לחייך. לכן הסקרנות הדביקה אותי. הייתי סקרן לגבי בני האדם, הזן החי המשונה הזה, שחושב שיש מטרה לפעולות המשונות שלו. הייתי סקרן איך אפשר להרוג מישהו מהזן שלך, רק בגלל שהאלוהים שלו לא היה סבא מזוקן, אלא אישה חובקת אהבה.

החלטתי שאני קורא לעצמי פיטרי. הגעתי למסקנה שלהגדרות האנושיות יש טעם טוב בכיף, הרגשתי קצת כמו גור שוב. יש להם תארים כאלו, ולפי התואר שלך כל השאר מתייחסים אליך טוב יותר. לכן קראתי לעצמי פיטרי האסטרונום, אפילו שהייתי סוציאולוג ופסיכולוג. החתולים האחרים חשבו שאני מתדרדר לאופנה המשונה של בני האדם, שהורסת את הטבע ואת היקום, אבל אני חשבתי שיש טעם בלדעת. אינני ממש יודע מדוע, אבל האמנתי שיש מטרה לאמת. פחדתי גם אני שנדבקתי בקדחת הפרווה המשונה שונה שלהם, אבל מה שלמדתי בחיי הארוכים, כבר שבע שנים, שאין להתנגד להרגשה. 

יום אחד עקבתי אחרי אחד שקראו לו ''איקרוס''. גיליתי שזה לא שמו האמיתי, ששמו האמיתי היה ג'ון, אבל איקרוס היה הכינוי שהעניקו לו, על שם איזשהו אדם מאוד מוכר ועתיק. איקרוס ניסה להמציא מכונה שתאפשר לאנשים לעוף, כיוון שתמיד ציין בפני חבריו כמה בעלי המעוף מהירים, אך חברים אלו צחקו עליו והקניטו אותו. איקרוס התבודד בבקתה קטנה לצד העיר, וריתק אותי מה האדם עושה ברגע שאין לו את החברה, בה הוא תלוי כל כך. כשנכנסתי אל הבקתה הזאת שלו, לא ראיתי אותו תחילה, עד ששמעתי שאגה נוראית. כמה שניות לאחר השאגה, הגיעה כאב גדול באיזור הבטן. 

החושים שלי במשך ארבעת השנים שבהם חייתי אצל לוסי ומשפחתה טשטשו את החושים והאינסטינקטים שלי, אך לא מחקו אותם לחלוטין. איקרוס בעט בי בבטני, העיף אותי כלפי מעלה, ובעט בי שוב. ידעתי שעוד כמה פעמים שכאלו, ויכול להיות שלא הייתי מצליח לברוח ולהציל את עצמי. מטרת החיים היא חיים, ולא חשבתי על דבר חוץ מדרך הצלה. לאחר שצנחתי על הרצפה, טיפסתי במהירות דרך החלון, ויצאתי מהבקתה. איקרוס יצא אחרי, בטירוף נפש, כאילו מאשים אותי על כך שקיווה שבן אנוש ידאג לשלומו, אך הדבר היחידי שקיבל הוא חתול שלא יודע את שפתו. איקרוס היה זריז וכועס, ופגע בי מספיק חזק בשביל לגרום נזק לכמה איברים פנימיים. היה לי קשה לברוח, אבל טירוף החיים אחז בי בכל עוצתו, וידעתי שאסור לי למות. הצלחתי לזנק אל תוך נהר שזרם בפאתי העיר, ושחיתי עד שכוחי נטש אותי. התעלפתי בעודי שוחה להצלת חיי, מקווה שאיקרוס לא מטורף מספיק בשביל להרוג חתול רטוב. 

מצאתי את עצמי אצל לוסי. אני לא יודע איך הגעתי אליה, אבל הגעתי אליה. שלושה ימים הייתי מעולף. בשלושת הימים האלה, היו לי חזיונות על אימי. הרגשתי שוב אותו חתלתול קטן ולא מוצלח, עם רגליים קצת קצרות מדי, עם האוזן השבורה, הפרווה הלבנה והבולטת. זכרתי את איך שאימא הגנה עלי, כשהייתי כלוא בין גדר אנוש לבין כלב נוראי וצמא דם. הייתי סה"כ בן כמה חודשים, בלי שום יכולת לזוז. הייתי משותק, אבל אימא שלי הגיעה. היא הבריחה את הכלב, והצלחנו להימלט. פעם אחת נתקעתי בתוך בור, ולא הצלחתי לצאת ממנו. לא ידעתי למה מיועד הבור, אבל הוא היה חשוך, עמוק ומפחיד. ייללתי, קורא לאימא. לאחר כמה שעות היא מצאה אותי, והוציאה אותי מהבור. היא ליקקה את הפצע הקטן שנוצר לי כתוצאה מהנפילה, ונתנה לי מזון. התחכחתי בה בעוד כוחי, מלקק אותה ומנקה אותה בחזרה. אני לא יודע למה, אבל הרגשתי שאני חייב. הרגשתי טוב כשהיא הייתה שם, והרגשתי שהיא יותר חשובה לי ממני עצמי. יום אחד הכלב צמא הדם הפך לכלב צמא דם ונקמני, ומצא אותי. למדתי קצת איך לזוז, אבל לא הצלחתי לברוח ממנו. טיפסתי על עץ צעיר, וחיכיתי שאימא היקרה לי מכל תבוא ותציל אותי. תמיד ידעתי שהיא הייתה האימא הכי טובה. היו אימהות שנטשו את הגורים שלהן כשהיה כל כך מעט סיכוי להישרדותם. אימא שלי, החתולה הג'ינג'ית הצנומה, רצה באבדון חושים לעברי ברגע שקלטה את היללה שלי. היו לי עוד כמה אחים, אבל היא שמרה עלי יותר טוב מאשר על כל השאר. הייתי כל כך קטן וכל כך מגושם. היא ניסתה להבריח את הכלב בשביל שאצליח לרדת מהעץ, אבל היא לא הצליחה, הכלב לא זע ממקומו. היא הבינה שהיא צריכה לתקוף אותו, וזה מה שעשתה. אני חיכיתי שאימא תנצח אותי, אפילו שידעתי שאין הרבה סיכויים. הייתי בטוח שאימא תצליח. הכלב קרע אותי לחתיכות, האיברים הפנימיים שלה נשפכו ממנה, והניבים הרצחניים של הכלב נטפו מדמה. נשארתי על העץ עד שהכלב הלך, תוך כדי שצחנת המוות של אימא קורעת את נשמתי. אנשים דיברו על אהבתם לאל כל הזמן, אבל אני החלטתי ללמד את איקרוס את אהבת החי. הוא היה הפרוייקט שלי. הוא היה המטרה שלי, הוא הפך לחיים שתפקידי להציל. שיגעון בני האדם, ההגשמה העצמית, והפעולות הבלתי הגיוניות חדרו בי. חשתי תחושות שאני לא מכיר, ולהן לא היה לי הסבר. אבל ציפיתי כבר לפקוח את עיניי ולהבריא, לחזור לשם, וללמד אותו את אותה התחושה, שמרגיש גור כלפי אימו. את התחושה המופלאה, שמרגישה האם כלפי גורה. כך התחילה האהבה, ואנחנו אימצנו אותה. בני אדם התייחסו זה לזה יפה בשביל להתנהל בעולם נוח כמה שיותר, בטוח כמה שיותר. מדי פעם ראו את תחושת האהבה הטבעית והקסומה אצל כמה וכמה מהם, אבל רוב בני האדם עורפלו ע''י החברה הטובענית, השתלטנית, הכופה עליך את חוקיה, ללא התחשבות בתחושה, ללא התחשבות בחיים. אבל ידעתי שהתאוריה שלי נכונה, ידעתי שאני אסטרונום טוב. ידעתי שהאהבה קיימת, ואיקרוס היה הבחירה שלי למימוש התיאוריה. 

קמתי לחלוטין על הרגליים לאחר שבוע, ולקח לי עוד חודש ימים להתרפא לחלוטין. הייתי נחוש ביותר לצאת למשימתי, אבל הייתי צריך להיות חכם, לכן לא יצאתי ברגע שהתחלתי להרגיש טוב, וחיכיתי עוד קצת זמן להתאושש מהפגיעה.

זה היה יום קיץ מנומנם ביותר. רזיתי, אבל העדפתי לתאר את המצב בתור חיטוב הגוף והנפש. הרגשתי שאני חייב להציל את איקרוס, כמו שאימי הצילה אותי. אני לא חושב שהייתי מקריב עבורו את חיי, אבל רציתי להחיות אותו. איקרוס היה גוף ללא נשמה, ולא רציתי שדמותו תיעלם ברגע שימות גופו. 'מטרת החיים היא חיים', המשכתי להגיד לעצמי, לא מבין את התחושות החדשות שלי. הרגשתי שליחות, ואפילו לא אהבתי את איקרוס. להפך, הייתה לי רתיעה ענקית מבני אדם שפוגעים בחתולים. הרי אני חתול, ואם הם יפגעו בחתולים, הם יפגעו בי. 

בתור חתול אינטליגנטי במיוחד, חתול אינטליגנטי עד כדי כך שזה הפחיד אנשים במשך הזמן, והם חשבו אותנו לחיות המחמד(כמה מעליב) של המכשפות.

בניתי כנפיים. כנפיים קטנות ויפות. הצלחתי להזיז אותן בעזרת הגפיים והזנב שלי. בניתי את המערכת הזאת עד הסתיו. התאמנתי בשקט, בונה את מערכת התעופה החתולית הראשונה בעולם. הרגשתי אסטרונום מצטיין, ורציתי לחדור לנפש הסנובית והאומללה של האדם. שום דבר לא הספיק להם, וכשהתחלתי ליצור - גם לי לא הספיק. הרעיון הגיע אלי מאיקרוס עצמו, שנלחם בשביל ליצור. אם בני אדם יכולים, אין סיבה שחיה נעלה כמו חתול לא יכול. לקח לי הרבה זמן והרבה יזע - אבל הצלחתי. זה היה פחות או יותר מושלם. יכולתי להתעופף עד לגובה עץ, משם הנחיתה, או הנפילה במקרי ביש, הייתה מסוכנת. יכולתי להמשיך ככה עד שאני מתעייף, אבל זה היה מהיר יותר מהליכה. רציתי להראות לו שהוא לא לבד, כמו שהוא יהיה האדם המעופף הראשון בעולם, כך אני אהיה החתול המעופף בראשון בעולם. 

הגעתי לביתו של איקרוס. בתחילה הוא רדף אחרי, עדיין כועס עלי מפעם קודמת. כנראה שעדיין הייתי היחידי שבא לבקרו. במהירות של חתול פרא, ולא חתול בית כמו שהייתי, טיפסתי על העץ, בורח מאיקרוס אשר היה יצירתי והביא מקל מוזר שכזה, עם קצה מחודד, כנראה בשביל לעשות ממני שישליק. רציתי לדעת אם אני מסוגל, האם אני מספיק בשביל להתקרב לטבע הדברים, לנסתר, למשמעות ולהשפעה. טיפסתי במהירות על העץ הקרוב, בעוד איקרוס מנסה לטפס אחרי, מניף את המקל המחודד גבוה, מנסה להגיע אלי. הוא שם לב למתקן המוזר שהיה עלי, הייתי בטוח, אבל דבר לא עניין את נפשו הכועסת. הוא, ככל אדם, היה תלוי. ואני הזכרתי לו את זה. הבנתי למה הוא כועס, כפי שהבנתי מדוע אני עושה את מה שאני עושה. רציתי להרגיש שאני אוהב מישהו, כמו שאימא שלי אהבה אותי. אוהב עד כדי כך, שאני מוכן להקריב בשבילו את חייו. אימא אהבה אותי כי היא אם, ואני הייתי גור, כך שהדבר היה טבעי. אהבתי את איקרוס כי איקרוס סיקרן אותי, וסקרנות היא דבר טבעי. הבנתי שאני לא אסטרונום גדול, פשוט לא נתתי לאינסטינקטים החיתיים שלי לטשטש את הבנתי. בלי לחשוב, זינקתי מהעץ. ניסיתי לעוף, אבל הזנב שלי הסבך במתקן, ונפלתי ארצה. הייתי בטוח שאיקרוס לא הבין, לא הרגיש את מה שניסיתי לגרום לו להרגיש, ושעוד שנייה הוא יעשה ממני סטייק חתולים עסיסי. לא יכולתי לזוז, שברתי את שתי רגליים האחוריות.
הייתי מוכן למוות, ועצמתי את העיניים חזק. 

כמה דקות עברו, ולא קרה שום דבר. פתחתי את העיניים לאט לאט, וראיתי את איקרוס מתקרב אלי. באופק ראיתי את המקל המחודד. איקרוס לא נגע בו יותר.

"חתול טיפשון שכמותך, אתה חכם כל כך. אבל אסור לך להראות את זה, בני אדם יהירים כל כך." הסתכלתי עליו. ידעתי שאני לא יכול לדבר אליו, הוא לא מבין את שפתי. "אני אקח אותך אלי. ניסע ונשנה את העולם, מה אתה אומר? היית לי לחברי היחידי, חתולון טיפשון. מעניין איך קראת לעצמך, טיפשון, כמובן שהבאת לעצמך שם. כמעט הצלחת לעוף שם, אה? כמעט..." הוא השתנק לרגע. "המילים שלי מבולבלות, אך כי לא ניהלתי שיחה הרבה זמן רב, הטילו עלי חרם. חרם גדול וממושך. חשבתי שאתה צוחק עלי, חתולון טיפשון..." איקרוס חייך. "בוא, חתולון טיפשון. בוא נלך לשנות את העולם." 

אני לא יודע אם גרמתי לו לאהוב, אבל אני בהחלט התחלתי לאהוב אותו. הוא לא התייחס אלי כאל חיית מחמד, אלא כאל חבר. הוא לא נתן לי שם, רק קרא לי 'חתולון טיפשון', כי אני חכם כל כך.

חשבתי זמן רב, מה קרה לאיקרוס, למה הוא רצה ללכת לשנות את העולם. הבנתי שהאדם הוא חיה חברתית, קשה לו לפעול לבדו. קל לו להקריב את חייו, אך הוא לא מוכן לזה, אם הוא בלעדי חבר, או גוסס למען חבר. 

כאן החתול פיטרי, האסטרונום החתולי המעופף הראשון, יצא להרפתקה עם איקרוס האדם שמנסה לעוף הראשון, שהחרם מחק לו את ההיגיון לחלוטין, והוא כל הזמן מלמל מילים. הלכנו צפונה, לחפש את מזלנו. הייתי צריך עוד להראות לאיקרוס, שאני באמת הצלחתי להתעופף.