קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני מצטער בית ישראל, אני שונא את יום כיפור. מבחינתי, מכל הדברים הדתיים שהכרתי, יום כיפור סימל את הדברים הכי פחות חביבים עלי. צביעות מגוחכת, חוסר משמעת, אפילו חוסר פיענוח של יחסי האנושות ואף אי פיענוח של דמות האל\אנרגיה (''אנרגיה'' זאת מילה שהתחבבה אלי במיוחד בזמן האחרון כתחליף למילה ''אל''). 

אף אחד לא ביקש ממני סליחה באופן פרטי ביום כיפור זה, ובאופן הכללי המגעיל בשל שלל סיבות הגועל שכולנו מכירים קיבלתי סליחה רק פעם אחת. שמחתי מאוד שאף אחד לא ביקש ממני סליחה, כיוון שאף סליחה לא הייתה מתקבלת על דעתי במידה והאדם שמולי חיכה עד לחופש המופלא שכתוב על לוח השנה בשביל לבקש סליחה. לעזאזל, אני אעצב לך לוח שנה, בוא נראה אותך מתמודד עם יום שתיקת החזירים, עליו הכרזתי ב-4 האוקטובר בשנה לא מעוברת. 

אני שונא אירועים. אולי חוץ מאירועי סדר, כמו יום הולדת. יום הולדת זה נחמד (נוביי גוד, יום העצמאות, יום הולדת לדודה שלכם) .

אני גם אוהב מועדי זכרון (כמו ימי זכרון לחיילים, נפגעי איבה, נפגעי שואה, יום הניצחון הרוסי וכו'). 

החגים והמועדים מבוססים על הטבע, כמו כל דבר טוב בחיים. החגים המשמעותיים לכל עם התרחשו בימי קטיף. הטבע עצמו מסודר כל כך, והחיה הבורה של האדם, הכל כך לא מסודרת, הייתה חייבת להתביית על הסדר של הטבע מען ליצור לעצמה סדר שהתבונה שלנו דפקה בתשוקה יתרה, אם תשאלו אותי. 

אז המצאנו מתי להתפלל בשביל שיהיה בסדר, המצאנו מתי להקריב בשביל שביג דדי יהיה מרוצה, המצאנו אפילו מתי לעזאזל להתנצל.

אני לא מבין, זה לא שקוף יותר ממים שאין לדבר שכזה כל כוונה? הסליחה עצמה לא בדיוק אנושית היא, הרי אנחנו נולדנו בשביל להיות בני שפכים מעוסים, אז בשביל מה להתנצל על משהו כל כך טבעי כמו רוע הלב האנושי? כמובן - יחסים טובים שמובילים לאינטרסים. להתחרט על דבר מה שעשית מעניק כוח לאדם שמולך, והאגו שלו לא פגוע יותר. אז כך נוצרה הסליחה, ואני בסדר עם זה, למרות שברוב חיי הסליחה הייתה מעשה אסטרטגי למען שמירת אותם יחסים חברתיים בין אנושיים, הרי בלעדיהם אנחנו שום דבר מהלך, ואנחנו מודעים לכך היטב. אבל אני תוהה, אם אנחנו כבר מרמים את עצמנו שיש בנו שמץ שהוא של טוב, טוהר, חרטה ואמפתיה - האם לחנך את האנושות לכך שלוח השנה הוא האחראי על פולסי הרגשות שלך? האם הסדר שאנו מצפים לו, אמור להיות סדר ניהולי או שמא סדר חינוכי? הכוונה בניהולי היא שמישהו מנהל את חברה מסויימת, מצווה עליהם בעצמם מה לעשות, ובכך נוצר סדר. אלוהים, אגב, הוא מצב ניהולי לחלוטין. כמו כן, גם לוח השנה. סדר חינוכי, מצד שני, הוא סדר שבו האדם מבין, מרגיש וחפץ בדברים כאלו ואחרים. היופי בחינוך לעומת הניהול הוא האמת, והיופי באמת שהיא לא ניתנת לערעור ברגע שהיא מתגלה כאמת. אדם לעולם לא יעזוב את האמת, הוא לעולם לא יפספס איזו סליחה וייזכר בה ביום כיפור, אם נחנך אותו לאימפתיה, סובלנות וא-אגואיזם. 

אבל לצערי, אנחנו לא כאלו. אולי גם האופוריה שהיהודים עדיין חיים בה לכך שהיהודים יכולים לעשות את עבודת האל המוזרה שלהם הביאה לכך שבשסעי חברה רבים, באמת האסוציאציה לסליחה היא יום כיפור. אגב, מה זאת לעזאזל אומרת שאם מישהו מבקש ממני סליחה שלוש פעמים אני חייב לסלוח לו? אה, אנסת את אחותי, אבל ביקשת סליחה בפעם השלישית כל כך יפה, כך שאני אסלח...

אגב, צום? 

הבאת ילד לעולם. אתה אוהב את הילד שלך, למרות שהוא קצת בעייתי. לפעמים הוא אפילו אמר שהחבר של אימא יותר טוב ממך. הילד מדי פעם חצוף, לפעמים מרגזים, קורה אפילו שהוא אלים! אבל בשביל להעניש אותו, האם תיקח ממנו דבר מה שבלעדיו הוא יתייסר? כמו, למשל, אוכל? 

אני לא מבין מדוע האדם חייב להתייסר. אני לא הייתי חושב על הדברים הרעים שעשיתי, הייתי חושב על אוכל, או הולך לישון בשביל להשכיח את זה. אתם יודעים מה היה גורם לי לחשוב על הדברים הרעים שעשיתי? החינוך והלמידה, בהעדר אמפתיה טבעית, לסבל האחר. סבלי שלי יעסיק אותי ללא אף קשר לסבל האחר. אגב, מדוע לעשות דבר כל כך לא בריא? ישנו צום רפואי, אבל הוא כולל מים ומעט עשבים, אגב. זהו צום טיפשי, מגוחך, לא הגיוני, ואני שונא את המוות שמתרחש בישראל. יום כיפור הוא כמו יום שבת על סטרואידים. זה נורא. הייתי צריך לנסוע לדרוזים, לחגוג איתם.