קשקושי פילוסופיה נכחדת

אתה מתעורר בבוקר ואתה תוהה לעצמך - איך מתמודדים עם כך שאתה מסתכל מסביבך, ואתה נגעל? זאת המילה המדוייקת - נגעל. 

ואתה מתחיל להרגיש נורות אזהרה שכאלו,  מפחד מהיום הקרב ובא, שבו בכל פעם שבה אתה תפנה למישהו, או מישהו יפנה אליך, אתה תרגיש רע. אתה תתהה האם הוא מנסה להשפיל אותך, או לרמות אותך, או שהוא פשוט לא יהיה נחמד ויהרוס ללב הרך שלך את היום. שלא נדבר על אדם קרוב! בכל פעם אתה מרגיש איום ונורא שחשפת פרט כזה או אחר על עצמך. אתה לא תקבל שום תמיכה או סימפתיה, לא באמת, כמעט אף פעם לא באמת. אתה תקבל צביעות יפהפיה וצבעונית, ובסופו של דבר בנאדם שאתה בקושי מכיר פתאום יחייך כשהוא ייראה אותך. אולי תטעה ותחשוב שהוא שמע עליך משהו נחמד, אבל אף פעם לא מספרים דברים נחמדים אחד על השני. 

ומה לגבי כך שאתה מפחד מהם? בעיקר בלילה. אתה לא יודע מי יהיה שיכור, מי יהיה מסומס, מי יהיה משוגע, או מי יהיה משועמם. למי תיראה אשכנזי מדי, יהודי מדי, יפה מדי, מכוער מדי, עשיר מדי או עני מדי. אתה יכול להיות כל דבר, הכל יהיה נכון או לא נכון, תלוי באיזה טיפוס תפגוש. אבל לא רק הלילה הוא צרה. באוטובוס יכול להיות מחבל, בכביש יכול להיות נהג לא אכפתי, בבנק יכול להיות שודד, וברחוב יכול להיות ילד בן 10 ששלח לעברך אבן. סתם, ללא סיבה. במקרה היא לא פגעה בך בראש, אבל אחר-כך הבריון הקטן קרא לחבר קצת יותר גבוה ממנו, והוא ירק לך על הראש. בהחלט מעשה מכפר. אתה לא אומר שום דבר לילדים, מאשים את החינוך וממשיך ללכת. אתה מאחר לעבודה, וילד שזרק עליך אבן וילד קצת גבוה יותר שירק עליך נשמעים לא אמין, ככה שאין לך את הזמן ללמד אותם משהו על נימוסים בסיסיים.
אחר כך אתה כמעט נדרס. אתה מואשם באיזה משהו, כי תמיד חייבים אדם להאשים, אפילו שהטעות היחידה שהייתה לך היא שלא צעקת מספיק. אבל עלית על זה מוקדם, והתחלת לצעוק. 'כל הנהגים יצירתיים כל כך', אתה חושב לעצמך. 'כולם מקללים הרבה יותר טוב ממני, אני נלחם במלחמה אבודה מראש', אתה מחליט, זורק לעבר הנהג עם הפוסטמה ברכב איזו קללה לא מקורית במיוחד, ועוזר. אתה שומע את הפוסטמה מצחקחקת, מביט בה בלגלוג. אתה שונא להביט באנשים בלגלוג, אבל התרגלת לזה. היא הצביעה על הנעליים שלך. נעלי ספורט, נו. כולם צוחקים על נעלי ספורט. היא הייתה מטופחת מאוד, הפוסטמה, ונראה שלא עשתה מעבר ללטפח את עצמך. ההשארה, משום מה, התגלתה כנכונה במהירות. במספר השניות הבודדות שהבטת בה, היא הספיקה לצחוק עליך, על הנעליים שלך, ולהוציא ליפסטיק. המשכת ללכת, אתה מאחר לעבודה, ואתה לא יכול להוכיח את כל העולם על פשעיו הקטנים ביותר. 

עבודה זאת עבודה. אתה חייב לשנוא את העבודה שלך, אתה חייב לשנוא את העובדה שכל אחד מחליט שהוא הבוס, שכל אחד חייב לצעוק אחד על השני, שכל אחד חייב לצעוק כשאתה בטלפון עם לקוח, שכל לקוח חושב שמגיע לו הכל, שכל לקוח שאתה מסביר לו באופן מנומס שלא מגיע לו הכל מדבר עם המנהל ומביא לפיטורך, ושכל מנהל חושב שאתה לא מקצועי אם אתה לא מסביר ללקוח שלא מגיע לו הכל ומפטר אותך ממילא. מבוי סתום של ממש. 

והשיחות, וואו, השיחות. השיחות נוראיות. היום דיברו על זה שלכל הערבים מגיע למות, אחר כך המזכירות פטפטו שיש איזו מנהלת שהיא בעבודה כל הזמן, אז היא בוודאי נוראית במיטה ואימא גרועה. אתה תוהה מאיפה המסקנה הזאת. אחר כך המשכת להסתובב, והגעת לקיוסק, לקנות לעצמך סנדוויץ'. כמובן שהמחיר של לחם עם ירקות וטונה עומד על סכום שהוא גבוהה מהשכר לשעה שלך, אבל אתה רעב. בתור השיחות האלו ממשיכות. הגברת שבדיוק עמדה להזמין סנדוויץ' התחילה לבכות לחברה שלה שהיא שמנה כי היא אוכלת לחם, ובדיוק בחדשות יש דיווח על הטייפון שהכה בפליפינים. המספר של הקורבנות, אלו שמתו, אלו שנעדרים ואלו שאיבדו את כל מה שהיה להם. הדבר היחידי שאמרו בחדשות היה שארבעה ישראלים מטיילים בפיליפינים. אמנם זה חשוב מאוד שהמדינה תחפש קודם כל את האזרחים שלה, אבל זה כל מה שיש להם לומר? ואז אתה שומע הערה נוראית מבחור חסידי:"השם מכה בגויים". אתה בהלם ששמעת את זה. למה להכות בגויים? אתה יודע שהוא פנאט דתי קיצוני ושממש לא כולם כאלו, וזה מנחם אותך קצת.

לפעמים בעבודה אתה לא בדיוק משקיע, ואתה נכנס לאתרי חדשות. אתה אוהב לקרוא את הטוקבקים, לראות את רוח העם. בהתחלה חשבת שכולם צוחקים, אבל אז הבנת את גודל האנונימיות של האינטרנט - 
הייתה כתבה על בחורות מלאות. כל הבחורות הרזות קטלו את היופי שלהן, קראו להן פרות, והיו כמה קיצוניות שאמרו שהן לא בני אדם. היו כמה גברים דווקא שחיממו את ליבך, אבל היה ייצוג יפה של אלו אשר תמכו בבחורות הרזות שממש שונאות בחורות שמנות.  

הייתה כתבה על אונס, והיה שם מספר בלתי יתואר של אנשים שהאשימו את הבחורה שנאנסה בכל שהיא זונה, היו כמה כאלו, שוב דתיים, שאמרו שעל הבחורות להיות צנועות, ועל כך שהיא לא הייתה צנועה ויצאה למועדון - מגיע לה להיאנס. 

הייתה גם כתבה על ההפרש בשכר לשעה בין גברים לנשים. "כל הכבוד, נשים למטבח". הייתה כתבה על פוליטקאים רמאים, שבכל כתבה מהסוג הזה יש בסופו של דבר תגובה בסגנון "מוות לביבי מחבק ערבים". הייתה כתבה על ישראלים שחיים להם בעושר באמריקה ומשם מחרימים את ישראל, וממנה כתבו כמה פרופסורים את דעתם, ולאחר מכן היה דיון משכיל למדי בידי התלמידים של הפרופסורים, שטוענים שאי אפשר להביא דעה לא שמאלנית בשיעורים. ממש חופש הביטוי, ועוד במקום הנאורות וההשכלה.

הייתה כתבה על ביטחון, על משפטים, על רפואה, על תברואה, על תעבורה, על אונס, על רצח, על גניבה ועל פשע. הייתה כתבה על הכל, ואנשים רק כעסו, זעמו, האשימו, לא עשו דבר למען השינוי.

דיברת על הרגשות שלך עם מישהו, וקראו לך שקרן. קראו לך שקרן כי אתה לא הולך לאיזה בית תמחוי, לארוז קופסאות. שאתה לא אוהב, ולא תורם, ולא עושה שום דבר למען האוכלוסיות המתקשות.

לעזאזל, חשבת לעצמך. אדם עובד, לומד, מנסה להחזיק את עצמו, מתעסק בפוליטיקה למען שיפורה, משלם מיסים כבדים ביותר שמחסלים לו רבע מהמשכורת - צריך לארוז קופסאות בשביל לחבק את העולם, בשביל להיחשב מוסרי. והוא עשה את זה פעם, ואז הוא ראה מה קורה עם זה. או שזה לא מגיע לאוכלוסיות האלו, או שהאוכלוסיה במצוקה דפוקה לחלוטין. הוא היה פעם באיזשהו ארגון בן 3000 חברים, ודיבר עם רובם. 200 היו נחמדים, כל השאר חשבו שמגיע להם הכל, לא הלכו לעבוד, חיפשו להתעקל על מישהו אחר, ולא כי הם לא יכלו. הוא הבין את אלו שלא. לרוב הם היו ברשימת ה200 נחמדים. אז אדם שעובד, ומצביע, וחי במדינה דמוקרטית שהמיסים שלו צריכים לספק לנצרכים את החמצן, לא בסדר כי אין לו את הזמן, ולמען האמת גם את הרצון, לארוז קופסאות. הוא עושה עבודות שחורות כל חייו, נמאס לו. הוא משלם מיסים על העבודה השחורה הזאת, לאן זה לעזאזל הולך?

אבל עצם זה שהוא בין האנשים הבודדים שהוא פגש שלא מנסים להעליב את הבן שיחה שלהם - לא נחשב לקרטריון לאדם נחמד. עצם זה שהוא מנסה להפיץ מסביבו טוב ותמיכה - גם כן לא. עצם זה שהוא מעדיף לטפל בעניין בשורש העניין, פוליטית ומדינית - לא שווה כלום. העיקר ללכת להתנדב.

אז הוא לא יכול, ולא רוצה. הוא רוצה משהו גדול יותר, לא בית תמחוי אחד. זה לא מספיק. גם קצת נמאס לו להסתכל על אנשים שנראים במצב בריאותי מצויין, רק מסריחים קצת, שלא עובדים. אז בגללם הוא לא באמת מוסרי, והוא לא באמת טוב, הוא בעצם שקרן.

איך לעזאזל מתמודדים עם הרצון שהאדם היקר לך בעולם לא נותן לך תקווה? להפך, הוא מרסק אותה בלהט שכזה, שנראה לפעמים שזה הפך למין ספורט משותף. איך זה שאתה בודד לחלוטין, אבל כל חברת אדם מאפילה עליך צל עם מסה ממשית להפליא? איך תצליח אם אתה מאבד את האמונה בכל אחד שקיים סביבך?

אבל אתה לא אובדני, ולא מדוכא, אתה לא יכול להיות. אתה יצור חי, והמטרה שלך היא לחיות. ואתה הולך לחיות, ואתה הולך להפיק מכך את המיטב. אתה מאמין עדיין במשהו. אולי זה אל, אולי אדם, אולי חיה קטנה. אפשר אפילו שיהיה זה דרקון או חייזר. אתה מאמין בתחושה כלשהי, במהלך הטוב. אתה יודע מה אתה מרגיש לסובב אותך, ואתה יודע שאתה לא היחידי. תמיד יש עוד מישהו, לפחות עוד מישהו אחד. אתה רק מקווה שתמצא אותו, מה שזה לא יהיה, עם מה שיש עכשיו או מה שיהיה בעתיד. אתה מקווה שלא יהיה לך אכפת יותר מעצמך, כי מצאת סוף סוף.