קשקושי פילוסופיה נכחדת

העולם שהכי הייתי רוצה לחיות בו הוא כנראה עולם הפוקימונים.אני אדם שלא אוהב אלימות, אפוקליפסות למיניהן לא מלהיבות אותו, אני לא מגניב מספיק בשביל להילחם, ואני פחדן נוראי בכל הנוגע להחלטות. כלומר, אני בחיים לא אתלהב ממצב שמסכן את עצמי. אני לא מרגיש שום אדרנלין, אני מרגיש פחד טהור ורצון עז לסיום המאורע. אני בנאדם עם המון אנרגיות, המון טינה ותחושות נבגדות. אני מדמיין המון כמו כולם, והייתי רוצה לחיות בעולם שבו הדבר הכי חשוב הוא בפשטות האהבה שלך לדבר מה, והדבר הזה היה פוקימוון. ואז הייתה סיבה לצאת להרפתקה, ותמיד היה עניין מחקרי מעניין, והדבר הכי חשוב - החברות. יכולתי להסתובב לנצח, ולהתחבר לטבע הטבעי ביותר - הפוקימון. הייתי יכול להילחם איתו, הייתי יכול לרפא אותו בפוקה-בול, ואם הוא היה רוצה, הוא היה יכול היה להסתובב איתי. כל הפוקימונים בעצם יכלו, אני לא הייתי כופה את הפוקה-בול על אף פוקימון. 

הייתי יכול לתקשר סוף סוף עם דבר מה לא אנושי, לברוח ממגרעות האדם, ולהתחבר לטוהר שבפוקימון, לתחושות התמות, החזקות והאמיצות שלו. פוקימונים לא משקרים. וגם אלו שכן - בדר''כ המאמן שלהם דפק אותם. ומצד שני אפשר להגיד את אותו הדבר על בני אדם וההורים שלהם, אבל הפוקימונים שונים. הפוקימונים בחיים לא יעשו משהו באמת רע, הפוקימונים טובים. הם חיים בהרמוניה, כשהמלחמות הן ספורט שאמור לחבר בין האנשים, בין הפוקמונים, ובין האנשים והפקומונים. כל העולם היה מאוחד, לכל העולם הייתה את השלווה אך את ההתלהבות, לכל העולם היה חורף מושלם וקיץ מושלם. לא משנה לאן תלך, יקרה לך משהו נחמד, כי תוכל לפגוש בפוקימון, והפוקימונים האלו בדר''כ גם גורמים לאנשים מסביבם להיות טובים, כל שהייתי יכול פשוט לבלות את חיי בנעימים כשאני פשוט נמצא בחיים, לא מנסה לכפר את האפור והמעושן בעזרת משחקים וספרים. 

הייתי פוגש כל פוקימון בעולם. לא הייתי מקפח אף אחד מהם, להוט להכיר כל אחד ואחד מהם, מתוך הכרה שכל אחד בכל זאת אינדיווידואלי. לא הייתי מפחד יותר מבני אדם ומהחיים, כי יכולתי, במצב הגרוע ביותר, לבנות לעצמי בית על איזשהו הר עם ארבעה פוקימונים, ולחיות שם בנעימים. הייתי יכול למצוא חברים באמת טובים. הייתי יכול להיות מאושר, מבלי מרדף אחרי כסף, כשאפילו הליכה לסופר תגמר בכך שמישהו יפיל עליך ביצה ואפילו לא יתנצל. 

בעולם הפוקימונים אין סיכוי שדבר כזה היה קורה, שום סיכוי שבעולם. הפוקימונים כאילו משלימים את העולם שלנו, אבל הם לא אמיתיים. ומה שמשמח אותי הוא המחשבה על עצמי בעולם הפוקימונים. 

לפני כמה ימים התקשתי להירדם, אירוע די נדיר, בזכות יכולות השינה המצויינות שלי. 

דמיינתי את עצמי ישן עם השישייה שלי מבלאק, ונרדמתי מיד. כאילו הפנטזיה המתוקה הזאת שומרת עלי מכל טוב, מכל אחד שינסה לפגוע בי. 

אנחנו שונאים כל כך את החיים, כולם. צ'כוב, ושייקספיר, וש''י עגנון, ואדגר אלן פו, וכל אחד שעסק בדבר מה ריאלי. הריאליזם מפחיד - הוא רע. החיים לא טובים, החיים רעים. וכולנו מרגישים ככה, כולנו מרגישים במבוי סתום. כולנו אוהבים לקרוא פנטזיה, לראות טלוויזיה ולשחק משחקים כי אנחנו מחפשים לעצנו דמות אחרת, סביבה אחרת. 

אני מחפש לעצמי פוקימון. אני רוצה להיות חבר של מישהו, ואני רוצה שמישהו ירצה להיות חבר שלי. זאת כמיהה תמה כל כך, רכה, ילדותית אפילו. וכל דבר ילדותי משמעותו כי הוא טהור לחלוטין. ומגנים עלינו כל כך, שאנחנו מאמינים שהאמונות והרצונות שלנו יתגשמו. אבל פתאום אתה מבין שאתה לא יכול להיות פילוסוף, ולא משתלם להיות מורה, ושום דבר חוץ מלספור מספרים, לבנות מחשבים ולייצג פושעים לא נחשב יותר בעולם, וחקלאי, מי שמגדל לנו את האוכל, הוא בור ועם הארץ, לא יותר ולא פחות. וכולנו מקווים כל כך, אבל תמיד קורים דברים רעים.

ולי, הרי לי לא קרה שום דבר, ובכל זאת - מצאתי את עצמי בוכה לפעמים, כי אני יודע שאני מחפש את הפוקימון שלי לשווא. 

~~~

אני יודע שאני נשמע קצת מדוכא, אבל אני לא. למען האמת אני בסדר גמור, אני לומד להעריך את מה שיש לי, למרות שזה לא אפשרי. תהיה מדוכא מזה שחברה שלך בגדה בך גם אם אתה יודע את השואה לכל פרטיה. האושר והשמחה, העצב והייאוש - הם דבר אישי פרטי לחלוטין, ובלתי ניתן להשוואה. אבל אני מנסה להשוות בכל זאת. 

אני קצת מתרחק מאקטואליה כי תמיד כתובים שם דברים רעים, ודווקא ביומיים האחרונים דיברתי עם כל כך הרבה אנשים גועליים, שלא יכולתי להתמודד יותר עם הכעס שלי. אבל בכל זאת הצצתי. חייל מת בעת שינתו באוטובוס, נדקר למוות ע''י פלסטינאי בן 16. אני לא יכול לקרוא ו ילד. אבל החייל הזה, היה בהחלט ילד. רק התגייס. הוא בסה"כ ישן שם. אבל יחרימו אותנו אם לא ניתן לפלסטינאים להיכנס יותר לאוטובוסים. מרנין. 

היה גם את הטייפון בפיליפינים. אף אחד לא שם על זה, אף אחד לא מדבר על זה, כולם תקועים בתחת שלהם. אנשים סובלים, ואני תקוע כאן ומפקסס כמו תמיד, כמו מזכירה מזדיינת. אם הייתי יכול הייתי נוסע לשם. מעניין אם היו מחשיבים לי את זה בתור שירות לאומי...