קשקושי פילוסופיה נכחדת

כן, הוא לא משמעותי בשבילי, אפילו בכלל. אני לא אומרת שזה לא יום משמעותי, אבל הוא לא משמעותי בשבילי. 

לפני שאתם מחליטים שאני אדם איום ונורא, לפני שאתם מתחילים עם ההתנגדות האוטומטית לדברים שאנחנו יודעים מתוקף החינוך או מתוקף ההחלטה שהם טאבו, או לא פוליטיקלי קורקט, תנסו להמשיך לקרוא. 

אני לא זוכרת מתוקף היהדות שבי, שבי אגב, לא בדיוק טהורה (אני תמיד מזכירה למקרה שמישהו שכח). אני לא מתאחדת עם שום זיכרון כי יש לי חובה לאומית, חובה דתית, או כו' וכו'. אני לא נאבקת למען הזכויות שלי.

כלומר, אני לא נאבקת למען זכויות האישה, אני נאבקת למען שוויון בין שני המינים. 

אני לא נאבקת למען זכויות היהודים (או הרוסים, גם עובד בחלק מהמדינות), אני נאבקת למען שוויון בין כל הגזעים והעמים. 

אני לא נאבקת למען הדברים שנולדתי עימם, אני כואבת וזועקת על כולם ולכולם, אני לא צריכה התחברות יהודית. אני לא פועלת ככה, ואני לא מרגישה אחריות לזכור את האירוע בגלל שאני יהודיה. זה נשמע לי כמו קשקוש.

אירוע כל כך מרכזי בחיי העולם צריך להיזכר על ידי כל אדם ואדם, כל אדם ואדם צריך לדעת מה קרה לנו, כאנשים, בנקודות החשובות. אנחנו, האנשים, צריכים לדעת מה קרה ליהודים, ומה קרה לשחורים, ומה קרה ללבנים, ומה קרה לערבים, ומה קרה לכולם. לכל עם ועם יש נקודת היסטוריה בוערת, בכל חלקת אדמה ישנה טרגדיה או אירוע משפיע דרסטי אחר על האנושות. אנשים, לטעמי, צריכים לדעת מה קרה לאנשים.

אין טעם של ממש בידע אך ורק על העם שלך. אמנם אני קיצונית למדי, ובעולם האוטופי שלי ההשתייכות האנושית לא הייתה משתייכת למוצא הדם שלך; אבל גם בעולם שמתחלק לפי דם ולא לפי רעיונות וזהות מובנת (בעולם הגיוני ומאוזן למדי), זה צר למדי לא לדעת מה קרה לאחרים. עזבו את אלו שאומרים:"השואה שלנו השואה הכי קשה",אני לא חושבת שיש בכלל לגעת בהשוואות שכאלו, ואני פוסלת טענות כאלו ישירות.

העניין הוא שאנחנו חיים בעולם גלובלי, אנחנו חיים בעולם עם תקשורת בין עולמית, ניסיון גישור והידברות בין כל חלקי העולם. אנחנו חיים בעולם שרוצה לקבל את השונה ואת האחר, או לפחות שואפים שיהיה לנו עולם שכזה. עולם איננו תקף אך ורק לעמך וארצך, הוא של כולנו ועל כולנו הזכות לטעום ולהתחבר לכל חלק שנרצה, והחובה לשמור עליו ולקבל את האחר שעליו. 

יום השואה לא משמעותי בשבילי בדיוק מהסיבה שאני לומדת וחוקרת על כל עם ועם, גם כאלו עתיקים מאוד, גם מה שקורה היום בנקודות חשוכות יותר של העולם. מבחינתי כל יום הוא מאבק קטן בדמעות מטפוריות, לעיתים ממשיות. כל פעם שאני פותחת מקור לימוד שהוא ולומדת את כל הדברים הרעים שקרו בעולם אני נכנסת לצער עמוק, אני מכווצת את האגרופים שלי מתוך כעס על המתרחש. כל פעם שאני לומדת, גם על היהודים, אני נכנסת למצב נפשי שכזה שבו אני לא יכולה לדבר עם בני אדם, לא יכולה לצאת ממש מהבית. אני רק מחפשת תקוות קטנות והמון אומץ ותושייה להפוך את העולם למעט טוב יותר, לכזה שבו ההיסטוריה הזו לא תחזור לעצמה. אני חסרת אונים כרגע מול כל המתרחש ממש בהווה, במציאות היומיומית שלנו (גם קרוב וגם רחוק), אבל אני חושבת כל הזמן מה לעשות, מה אני יכולה לעשות עכשיו, ואיזו עצמה והשפעה אני צריכה לצבור בשביל לעשות בעתיד. 

יום השואה הוא תאריך חשוב מאוד לאומה היהודית, כי הרי בכל זאת אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו מתחברים לעם שלנו, וממילא אי אפשר לציין את כל הדברים שהרעים שקרו בעולם כי אז נהיה עצובים כל השנה, אבל אני לא הרגשתי את זה היום. רק בגלל שהיום החליטו שזוכרים את השואה - זה לא אומר שדווקא היום אחשוב עליה. אני אחשוב על שואת היהודים, ועל שואה של לא יהודים, ועל אסונות וטרגדיות עבר נוראיות בדיוק מתי שארגיש את הצורך הזה, והצורך הזה חי ובוער. אני כבר לא צריכה לזכור, אני לא צריכה ללכת לטקס בשביל להבין מה זה ולהתחבר להיסטוריה, אני כבר בת 20. לא הלכתי לאף טקס, ואין לי צורך לעמוד בצפירה מבחינה רעיונית (בפועל אני כמובן עומדת, כיוון שכך, מבחינה חברתית, אני מעידה על הכבוד שלי), כי אני חושבת על האנושות לא רק בצפירה, ולא רק ביום השואה. אני חושבת עליה תמיד, וכולם צריכים לחשוב קצת יותר עם הדברים הרעים שקרו לאנושות; לא רק על היהודים ביום שנועד לזכור את מה שקרה להם, אלא לגעת באופן אמיתי ועמוק יותר לעיתים שהן לא יום הזיכרון. וגם, לא לשכוח את העולם. דברים רעים מאוד קרו, דברים רעים מאוד קורים. האם אנחנו נסתגר בצער שלנו ביום הספציפי הזה? לדעתי אסור לנו לשכוח מה קורה בעולם, אנחנו צריכים לדעת הכל. 

אני לא צריכה תאריך בשביל להרגיש ולזכור. אני מבחינתי, להרגיש ולזכור על כמה שיותר. מהבחינה הספציפית של יום השואה, אני לא צריכה את התאריך שהמדינה בחרה בשביל לזכור את המשמעות ואת גודל האסון. אני חווה אותו באופן יומיומי, ההתחברות הזו להיסטוריה, לדברים רעים שקרו לאנשים ולמה שאנשים מסוגלים היא חלק ממערכת העקרונות שלי. זה איתי תמיד. 

המטרה של יום השואה היא לזכור מה קרה, וללמוד מה לעשות בשביל שזה לא יקרה שוב. זו מטרה חשובה ואף נעלה, ואני לא צריכה אף יום בשביל צער. הצער חי וחוגג בכל דפי ההיסטוריה,השנאה וההרס בין עמים, כל הדברים והאנשים שאנשים אחרים השחיטו. 

על כמה וכמה יש על היהודים לזכור מה קרה לעמים אחרים, על כמה וכמה על היהודים לזכור שברית ואהבה בין עמים היא זו שתמנע את השואה. כי לא אוהבים את היהודים, לא אוהבים את השחורים, לא אוהבים את הערבים, ולא אוהבים את הלבנים. אף אחד לא אוהב אף אחד. אולי אנחנו צריכים לדעת זה על זה מעט יותר? אולי עלינו לשנות מעט קצת את חיי היום יום שלנו? התשובות שלי מאוד ברורות לי, אבל אותן לא אוכל לכפות על איש.