קשקושי פילוסופיה נכחדת

הסיפור האישי הכי מרתק שקרה לי ביום העצמאות הוא שקניתי פטיש שלא השתמשתי בו (ואני עדיין במלחמות פנימיות האם זה היה בזבוז כסף או שאני אשתמש בו גם שנה הבאה) ושעבדתי בנעימים תשע שעות עבודה. 

הסיפור המדיני הכי מרתק שקרה לנו הוא כנראה מחאת החתולים המתים. אחלה של רעיון למחאה, באופן רעיוני, באופן שתרצה לקרוא בספר מדע בדיוני שמבקר היטב את החברה. הספר הזה כנראה היה מבקר את שורפי החתולים, אגב, כי אני לא רואה מישהו שגם ייכתוב ספר מוצלח וגם יהיה בעד שחיטת גופות של חסרי אונים. סתם, זו כמובן תהיה בדיחה, כי כל הזבלים למיניהם יצרו יצירות ממש מוצלחות בהיסטוריה האומללה שלנו. אבל המטרה שלי היא לא לכתוב שוב על הפגמים האישיותיים של גדולי היוצרים שלנו, ואפילו לא לדבר על המחאה עצמה כרעיון וכמעשה שבאמת הוציאו לפועל, אלא דווקא על ההתייחסות לכך שהמפגינים הקיצוניים קראו לילדים בשביל לזעזע אותם.

קודם כל, כמה מילים על צמחונות וטבעונות: 

אני מאוד אוהבת בעלי חיים, ואני אוכלת בעלי חיים. בגדול, אני מתנגדת לטיעונים כמו "זה טבעי", אבל בעיקר על ההתנהלות האנושית, כיוון שלהתנהלות האנושית יש שכל של ממש ואינטרקציה. לטעמי צריכים לדאוג לחיות ולטפל בחיות, ובסופו של יום, אולי כשנצליח לייצר בשר מהונדס מבלי רצח שהוא, נוכל להציל את כל החיות ממוות ומשטיחה. כרגע, לטעמי, אין סיבה לא לאכול בשר. אם אנחנו לא מתערבים בטבע, אין סיבה שנעיף את זה מהצלחת. אני כמובן מתנגדת לתעשיית הבשר, למי לעזאזל יש לב והוא לא יתנגד לדבר הזה, אבל אני אוכלת בשר. אני גם רחוקה מאוד מטבעונות, אני אוהבת מאוד מוצרי חלב. ושוב, לטעמי ביחסים אוטופיים או קרובים לאוטופיים בין האדם לחיה - כשהחיה מקבלת טיפול, אוכל והגנה - האדם יכול להשתמש בשירותיה. אני מתנגדת להגיד שהחיות שייכות לנו, ואני אומרת "החתול שלי" אך ורק לטעמי נוחות, ובסה"כ אני בעד הפסקת שימוש בבע''ח - אבל בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות האנושית. 

יחד עם הכל, אני מבינה לחלוטין את האנשים שהופכים לצמחוניים ולטבעונים. אני שונאת את אלו שטוענים שתזונה טבעונית היא תזונה בריאה יותר ומאוזנת יותר (על פי רב הממצאים של ימינו לפחות), אני שונאת את הנשים שבוחרות בתזונה טבעונית מתוך שאיפה לרזון, אבל אני מבינה, מכבדת ואף מזדהה (כן, למרות שזה מוזר) עם אנשים שמבחינה עקרונית בוחרים באורח חיים צמחוני או טבעוני. 

כמו שאני מכבדת פטריוטיות, ופמיניזם, ושאיפה לחופש ועוד רעיונות יפים אחרים - אבל הקיצון הוא לעולם לא טוב, אולי חוץ מבריאות קיצונית. והקבוצה שהביאה חתולים ועכברים ושמה אותם על המנגלים הם אנשים רעים. 

קודם כל, לטעון שצריכים להגן על בעלי החיים ואז להשתמש בגופות חסרות ישע של החלשים מהם והמכובדים פחות למען מטרה פוליטית זה כמו להיות פמיניסטית ולטעון שהגבר צריך לשלם עלייך. 

ההבדל בין פרה או תרנגולת על המנגל לבין חתול או עכבר על המנגל הוא המטרה. אין לפוליטיקה באמת מטרה. זה משהו שהמצאנו, זה משהו מועיל למדי ובסה"כ מסדר אותנו, אבל אי אפשר להשתמש בחיי אחרים למען מטרות אנושיות כל כך. פרה ותרנגולת אנחנו אוכלים. מאז ומתמיד אכלנו, או לפחות כבר תקופה ארוכה מספיק. כשכל אחד מאיתנו יהיה תקוע על אי בודד ששולטים בו מלך ומלכת החתולים, וכל הנתינים שלהם הם חתולים, ואין שום דבר באי הזה חוץ מהחתולים הארורים - אז יהיה מוצדק לחלוטין להתחיל לצוד אותם ולצלות אותם על האש. כמטרה אנושית לחלוטין - כשאין בגופות המסכנות האלו שעברו התעללות של ממש (וזה לא משנה שהחתולים היו מתים) תכלית - המעשה הזה פסול. זה בדיוק כמו להקריב לאלוהים. 

ישנה עוד שאלה, וזו השאלה הפופולרית, מה לעזאזל ההבדל בין בעלי חיים לבין אנשים, למה מותר לאכול בעלי חיים ולהקריב בעלי חיים, אבל אסור לעשות את זה לאנשים. 

יש כאלו שיגידו שבאנשים יש יותר עומק ותחושות, יש כאלו שיגידו שבעלי חיים לא יודעים כשהמוות מגיע, יש כאלו שיגידו שהתשובה מובנת מעליה, ויש כאלו שיגידו, ואני ביניהם, שחיה חברתית שומרת על החברה שלה. אנחנו אוכלים בעלי חיים אחרים, והחברה שלנו שומרת עלינו פן ניפגע. אלו תחושות טבעיות להפליא. צבוע לא יתרגש מגופת ולד אנושי, אבל ידאג לצאצאים הצבועים של הלהקה. שוב, למרות שאני נגד הטענה "זה טבעי", בסה"כ זו תחושה טבעית למדי. מובן שיש הבדל, ויהיה הבדל. כמטרה הסופית של האנושית, ואני חוזרת על עצמי, יש לשמור על כל החיי. אבל אנחנו כרגע עדיין לא שם, כרגע, לטעמי, הדרך הטבעונית לא באמת מועילה או מבילה לדרך הזו. 

אך כל אלו היו הקדמות, הדבר העיקרי שזעזע אותי הן תגובות האנשים. 

כפי שציינתי, יש הבדל בין גופת תינוק לגופת חתול כשמדובר בעניין של חיים ומוות. אבל כשמדובר בחתול מת שעובר התעללות לבין ילד מזועזע - גופת החתול, ההתעללות, ומה שכל המעשה הזה מייצג הוא נורא הרבה יותר מדמעות הילד. 

קודם כל, לטעמי יש לכבד את כל החיי, גם את הג'וקים שפולשים אלינו הביתה. ושנית, למה ההורים, במיוחד בתקופה הזו, מפחדים כל כך לחשוף את הילדים שלהם לעולם האמיתי? אחד הדברים שהפכו אותי לאדם כל כך יציב (אך כועס) הוא שידעתי על הרוע האנושי כבר מגיל צעיר. לא לימדו אותי, לא חוויתי שום דבר של ממש, אבל קראתי עליו, ושמעתי עליו, וצפיתי בו דרך מסכים. קלטתי אותו מהר, ראיתי דברים שילד כביכול לא צריך לראות. ובכל זאת, כל זה לא פגע בי. אמנם יש ילדים שדברים כאלו ואחרים יפחידו אותם, אבל מה הוא העולם אם לא מפחיד ומזעזע ובכל זאת יפהפה ושווה את החיים שעליו? העולם הוא השילוב של הכל, ואין לעטוף את הילדים שלך בבועת הזכוכית הבלתי חדירה הזו. 

הרי בסופו של דבר התינוק הקטן יגדל ויהפוך לאדם שצריך לדעת איך להתמודד, והוא אבוד לחלוטין, כי מי ידע שאנשים יכולים להיות כאלו רעים, ושיש דברים כל כך לא הוגנים ומרושעים בעולם. זוהי האמת, העולם שלנו מכוער למדי. נשיונל ג'אוגרפיק לבדו, הערוץ החינוכי הזה, ילמד ילד חושב וביקורתי על כך שהעולם רשע מאוד. לראות זברה צעירה שמתקרבת לנהר שורץ תנינים בגלל שהיא מתייבשת, לראות את הפחד שלה ואת הערנות שלה, ואז לראות את התנין מתנפל עליה, מתעלל בגופה שלה וקורע אותה - תוך כדי שהאחרים עושים את אותו הדבר - הוא לא דבר יפה. הוא לא יפה, אבל הוא קיים, הוא אולי הקיום הטהור ביותר. 

איך ההתנהגות האנושית הנוראית, שמסמלת את חוסר הכבוד שלנו לחיי, את הנרקיסיזם הטהור הזה, היא מזעזעת פחות מילד שגילה שבעולם יש דברים יותר נוראית מהקרחת של יובל המבולבל? 

לטעמי, בסופו של יום, טוב לחשוף את הילדים לרוע האנושי. עם המון אהבה, עם המון תקווה לכך שאפשר אחרת ושזה לא מוחלט, עם תמיכה והם הצגת הטוב שיש במשפחה כיותר חזק מהרוע שבחוץ. ועם כל אלו, להראות מהו הקיום, להראות מי הם האנשים, להפסיק לעשות לילד את העוול הזה ולגרום להם להתמודד עם הידע הזה על הרוע כשהם צריכים להתמודד איתו לבדם או כמעט לגמרי לבדם, לתהות על קיומו ולהיות אבודים. כשהבועה הזו נשברת בגיל מאוחר מדי - זה מסוכן מאוד. 

צריכים לדעת מה הוא רוע בשביל לדעת מה הוא טוב. חשוב ללמד את הילדים ואת הדור העתידי על טיב הטוב.