בעיקר לאחרונה,אני מרגיש בוגר מידי מכדי לשתף את חברי הטובים בבעיות שלי, אני חש בצורך להתמודד איתן לבד בדיוק כפי שהם מתמודדים איתן.
שבתי הלילה הביתה בתחושת אופוריה קלה עקב השיכרון ככל הנראה, לא רציתי להפסיק, ריחפתי על קו החוף עם נעימות לאוזני ופחדתי ליפול למציאות.
לחשוב על כך שאצטרך לוותר על מוסד ההשכלה הגובה והפרצה שלי ממעגל העוני שאני ומשפחתי תקועים בו בכדי לעזור כי בכנות, הגענו למבוי סתום.
באי חשק עברתי את משקוף דלת ביתי, אמא לא הייתה מעולפת על הספה כהרגלה, היא עמדה במטבח מכרסמת עוגה מאולתרת, תחת השפעות סמים קלים.
כשהיא מסוממת היא רואה את החיים כקומדיה בידיעה שחיינו הולכים לפח עם כל יום שחולף בידיעה שאין בידנו דבר לשנות.
הבירקורטיה והקפיטלזים הנסתר במדינת ישראל הסוציו- דמוקרטית מכרסם אותנו מבפנים, מפרק לגורמים עד למצב שבו לא נותר מה לעכל.
אך כשאמי מסוממת הכל מתפוגג, ישבנו שם חסרי אונים בספה וצחקנו מבכי, בכינו מצחוק, אין בי שמץ.
היה נהדר.
אך כאשר המציאות סותרת לך בשני הלחיים בסתירות מצלתיים מצלצלות אינך יודע לאן להמשיך הלאה, הצלצול שנגרם מחוזק התנופה צורם באוזנייך ואתה מאבד את שיווי המשקל, נופל מטה.
אינך יודע.
ואכן, אינני יודע מה עלי לעשות. המציאות מכאיבה לי, אני בורח, אני מוצא דרכים אחרות להמיר את הסבל. רעב, מחסור שעות שינה, כל זה בכדי לשכוח מבעיות אמיתיות וקיומיות שנמצאות בחיי היום-יום המחורבנים שלי.
אני רוצה להמשיך לרחף בשיכרון חושים, אופוריה קלה ונעימות לאוזני לעד.
לשכוח מכל.
כוחותי אוזלים, אני מרגיש כי אין מוצא.
לאן להמשיך?
אבוד כפי שלא הייתי מעולם, טובע בבעיות כלכליות קיומיות ובוגרות אנסה לשרוד עוד לילה לצלילי הבכי שלה, הזה שכה צורם לי באוזניים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
