זה אמנם
נכון, אני רק נושק לגיל עשרים ואחת ובכל זאת, במחשבתי שלי ה-'רק' במשפט האחרון מתחלף במילה כבר.
החמישית
הראשונה של חי עוברת לי מול עיני וכל מה שעולה במוחי הוא שלא הספקתי דבר.
רגל אחת
לפחות כבר אמורה להשתכשך בזרם המים הגועש שנקרא חיים, אך בפועל אני צופה מרחוק בעיניים עצובות באותו הנהר כשכל השאר כבר קפצו
ראש,אני מפגר מאחורי כולם.
כל
העניין מעיק עלי כל-כך, אך לקום ולעשות כשאתה צופה בעתיד ה-באמת מחורבן שלך
במציאות
ההזויה
הזו מקשה עליך אף יותר לנסות.
כן, אני
מוותר לעצמי.
אבל למה
לנסות מלכתחילה כשאתה יודע שברגע שתקפוץ ראש ללא מצופים אתה הזרם יהיה כלכך חזק
שלא תצליח להחזיק מעמד, המים יתפשטו אט-אט לתוך הריאות ויציפו אותן לחלוטין.
וזו תהיה
נשמתך האחרונה.
למה לא
לסיים עם כל זה עכשיו?
פה,
מתחילים התירוצים.
התלות
שלך באחרים, התלות של אחרים בך, האינסטינקט ה-הישרדותי שתמוהה בנו, הרי כל זה לא
באמת חשוב כשאתה מרגיש כמו מת מהלך על פני האדמה המזורגגת הזו.
התירוץ
שלי לכל העניין הוא פחד, פחד ממה שיקרה אחרי.
האם יש
אלוהים?
ואם יש
אלוהים, ישנו גם גיהינום?
ואם אכן
יש גיהינום האמינו לי, ממתין לי שם כס כבוד.
אני לא
יכול לציין בהכרח שרע לי בעולם הזה, אני נהנה ממכלול תועבותיו, הסמים, האלכוהול.
המין
בעיקר, אך בעולם כמו זה החשק לעוד תמיד מופיע.
האדם
מטבעו הוא רעב, הוא רעב לידע, לדור המשך, למין, לאהבה, לשקט, לרעש, לכח.
הוא רעב
לכל רק מה שהוא יכול לדמיין ולהרגיש.
ולפי
ההתנסות שלי לרגש ולדמיון אין גבולות ברורים.
לכן
המרדף אחר שביעות רצון לא יפסק עד שנשימתו האחרונה לא תעזוב את אפו.
אשווה את
עצמי לאוזניות.
תחילה,
כשרק נרכשו, האוזניות נשמרות בתוך מקום האחסון שלהן בקפידה, אך כאשר אתה ממהר או מתעצל וזורק אותן לתוך התיק, הן הופכות לגוש
ענק של ייאוש.
אלו הם
חיי בעיניי, את החמישית האחרונה זרקתי לתיק וכשברצוני לטפל בקשרים המסורבלים הללו
התהליך
נראה בעיני אין סופי ומייאש כל-כך שכבר אין טעם.
אני
מוותר על ההזדמנות שניתנה לי לחיים וממשיך להתקיים בעולם ללא מטרה, אך הרעב ממשיך,
הרעב
תמיד כאן, הרי בסופו של יום אני אדם מטבעו בדיוק כמו כל אחד אחר, אך כאשר אדם-
מוותר על
ההזדמנות שניתנת לו וממשיך להתקיים נוצר דיכאון מסויים שמתפשט על נפשך כמו מגפה.
עם הגיל
והדחף המיני מגיחה גם הבדידות יחד עם חוסר הביטחון.
בגיל חמש
עשרה נחשפתי למשיכתי לנשים, בגיל שש עשרה, גיליתי את משיכתי גם לגברים.
בגיל תשע
עשרה גיליתי את אהבתי, אי שם בין לבין גיליתי מהו שברון לב ואכזבה.