הפינה הקטנה והשקטה שלי

כשהמים הפושרים פוגשים את הגוף הקר, שניה קטנה של הסתגלות לטמפרטורות, מקלחת ארוכה... 

לנקות את הגוף עם הסבון שוב ושוב.. ושוב ושוב.... עוד פעם.. ועוד אחת, להפסיק. לשטוף את הקצף מעליי, להסתכל איך הסבון יורד לו במהירות ומשאיר את הגוף נעים וריחני.

הכאב העצום שמרגיש כאילו חודר לתוך העצמות, 10 שניות... מרגישות כמו נצח. ואז שקט, ואז שלווה. 

לעמוד מול המראה המכוסה באדי המים, אבל עדיין לראות את הבבואה. המבט חסר ההבעה... העיניים הגדולות.. להביט ימינה, ואז הדם. חתך ארוך, אולי יותר מדי, מדמם לו... עברו 10 השניות של הכאב. עכשיו הגיעה המחשבה על הצבע היפה של הדם.

10 שניות נוספות. להביט מטה לעבר הרגליים, לראות איך הדם מכסה גם אותן. וזהו, שוב שקט. גם 10 השניות האלו עברו.

לחזור אל המים, לשטוף את הדם, לראות איך הוא מתקשה לרדת.. לגעת בעור, שורף.. כואב שוב.. אבל פחות. אולי קצת יותר.

להביט שוב על החתך הארוך הראשון, עדיין מדמם... אבל כבר לא כואב. כבר לא מרגישים כלום....

לצאת מהמקלחת אחרי שמנקים את כל הדם שירד, להתנגב בזהירות כי החיכוך של המגבת בעור הפצוע לא כל כך נעים.. להתלבש, ועדיין להרגיש את הכאב. הפעם, החיכוך של הבגדים..

אולי זה העונש. להיחתך, ואז לסבול עוד יותר ולהרבה זמן על זה שנחתכת.

כאב נוראי.

שורף.

מציק.

מסחרר.

יש בזה גם משהו קצת ממכר...

אולי גם טיפה סוג של הרגל...

הצבע כל כך יפה.....

והכאב נעלם.