הפינה הקטנה והשקטה שלי

לא יכולה יותר לשמוע את ה"אני אוהב אותך" הזה, הרי אתם לא באמת אוהבים אותי, לא באמת אכפת לכם, לא מעניין אתכם כלום. הכל רק דיבורים! "לא הפסקתי לאהוב אותך", "אני לא מפסיק לחשוב עלייך", "את לא יוצאת לי מהראש"... בולשיט!! שקרנים, זה מה שאתם. אם היה לכם באמת אכפת, אם באמת הייתם דואגים, אם הייתי באמת חשובה לכם, אם הייתי מעניינת אתכם, אז הייתם שואלים, מנסים, יוזמים. אבל כלום! איפה הייתם???? איפה?!? פאקינג קרוב לחצי שנה כמעט, איפה הייתם?!?! ככה מראים אכפתיות? ככה מראים דאגה? ככה מתעניינים? להגיד "אני אוהב אותך" זה קל, לדעת לעמוד מאחוריי זה, זה כבר יותר מורכב. ולא, לא עמדתם. ואתם עדיין לא עומדים, ואתם גם לא תעמדו. אתם יודעים למה? כי אני לא באמת חשובה לכם. לא באמת אכפת לכם. רק על עצמכם אתם יודעים לחשוב.

אז יודעים מה? על הזין שלי ה"אהבה" שלכם. כן, על הזין שלי.

אמרתי שאני לא אתן לזה להשפיע עליי,

אבל נתתי.

אמרתי שאני אדחיק את זה,

אבל לא הצלחתי.

אמרתי שאני לא אבכה,

אבל הדמעות זלגו מעצמן.

אמרתי שאני אפסיק לחשוב על זה,

אבל המחשבות מסרבות לצאת מהראש.

אמרתי שאני לא אשבר,

אבל נשברתי.

-"רוצה שנעשה איזה סיבוב באוטו?"

-"אממ אוקיי"

שתיקה

שתיקה

שתיקה

שתיקה

שתיקה

שותים ואוכלים

שתיקה

שתיקה

שתיקה

-"יש פה הרבה אנשים יחסית"

-"כן..."

-"טוב שנחזור?"

-"כן"

שתיקה

שתיקה

שתיקה

התקשורת בינינו כל כך טובה שזה משהו.

|:

טוב משום מה התחשק לי נורא לשנות עיצוב, לא יכלתי להסתכל על העיצוב הקודם כבר.

אז כנראה שחזרתי לאפרורי...

את האמת אין לי מושג למה אני כותבת פה, שוב. לא בא לי בכלל, אבל אני עצבנית ואני מוצאת את עצמי כאן למרות שלא בא לי לכתוב.

נזכרתי פתאום בילדות קצת, ואז חשבתי על ההבדלים בין אז לעכשיו, והבנתי שעד גיל 7-8 היה אושר נורא טהור ואמיתי,

אחר כך הוא נגמר, נחתך, בום. נגמר.

זה מעצבן, מרגיז.. מתיש להתעסק בכל המחשבות האלה כל היום....

הן אפילו לא עוזרות. גם הכתיבה פה לא עוזרת לי בכלל. לעזאזל עם כל העולם הזה.

אני כבר עייפה מזה.. פשוט עייפה... אין לי כוחות עוד.

נדבקתי לשיר...

חבל שאני כבר לא הילדה של אבא.