יש להעיר, שקודם כל אני שונאת להיות מודעת עד אימה לצורה התחבירית של מה שאני כותבת ובמיוחד כשהיא חוזרת על עצמה (אני לא מקורית, לא נעים, לא נורא), ושנית, שלא מובן לי מאיפה כמות גדולה כל כך של דברים שאני מתגעגעת אליהם הופיעה פתאום. בעצם, כן מובן, אבל כל הלילה ניסיתי לגלי המח שלי לשדר איפה הטעות והם לא שיתפו פעולה, ואני מפחדת להנחית את החרב במקום הלא נכון. גם זה צריך להפתר. יותר מדי לבן ברקע, פיסית על דפי ישרא הכוונה, אבל התרגלתי... לכל דבר אפשר להתרגל. פילוסופיה בשתי קופיקות. אז לענייננו, בינתיים אני יכולה לעשות פחות או יותר מה שהיה ניתן לעשות כל הקיץ, ולחכות - כרגיל - לשנה החדשה. כן, אני חוזרת על עצמי. יש צורך רב ומוחלט בשנה חדשה, כי איפה שהכל מתחיל הכל נגמר, ושניהם נמצאים בנקודה שבה מאמינים. ואם זה לא יעזור, נחשוב כבר על משהו.

nothing, and you have nothing to solve.

שעות מזגן עושות את שלהן. כמות סיטונאית של תרופות תמצא את דרכה לקיבה שלי אחרת אין תפקוד, והתפקוד חיוני ביותר (יכולת הסקת המסקנות שלי מעולם לא הייתה טובה כל כך -.- ).

(fingertips) I miss...

-

היית מאמינה כמה דיו התבזבז על אותה בעיה נצחית?

(עדיין לא זוכרת דבר פרט לכשלונות נקודתיים ופולין. memory under construction.)