סופי

למליון רסיסים של תסכול.

יש לי בדיוק שלש דקות לשפוך כאן את הכל ואז מתחיל שיעור.

אתמול עמית סיפר לי שהיא קיבל 98 במתמטיקה. עמית לא ישב אפילו דקה אחת כדי ללמוד למבחן המזוין הזה ואני... אני כל חופש הפסח שלי הלך על זה.

אני קיבלתי 56 בלחץ.

וזה עצבן אותי.

כי אלוהים, כמה שאני משקיעה בחרא הזה וכלום לא יוצא. לפעמים אני תוהה מה יש לי בכלל לעשות אם לא משנה מה אני מנסה יש לי חרא תגמול.

ואז תהפוצצתי והוצאתי מלא דברים שהיו בפנים והדחקתי. את כל התסכול שלי הוצאתי עליו, על עמית. וזאת בכלל לא הייתה אשמתו כי אולי צעקתי עליו, אבל בעצם צעקתי על העולם.

והתחלתי לבכות, סתם לבכות באמצע כי לא יכולתי יותר באמת שלא יכולתי.

עצבן אותי שהשקעתי את על הזמן הפנוי שלי בחלק ההוא בעבודת גמר המזוינת שהגשנו לבני ועמית וענבר קבלו נקודה יותר ממני.

כי וואלה, לא רק שהשקעתי פי אלף יותר מהם אלא גם הייתה לי תוצאה פי אלף יותר טובה ממה שהיה להם.

אני לא אומרת דברים כאלה בדרך כלל ואני לרוב לא מתווכחת אבל... אוף.

באמת שזה תסכל אותי ובאמת שזה עדיין מתסכל אותי.

כמה שאני מתאמצת באמת בשביל דברים וכאילו אף אחד לא רואה את זה. וכן, אני צריכה שיראו ויגידו לי אפילו סתם "כל הכבוד, חברה."

ו... אוף.

נמאס לי.