סופי

קיימת אי הבנה מסויימת ביני לבין... אנשים אחרים. בכללי.

הם אומרים "מישהו יאהב אותך כמו שאת" ושטויות של "תיהי את ותמצאי אהבת אמת" ואני מצטערת מאוד, אנשים יפים, אבל קיימת אי הבנה.

תראו, אני באמת אעריך את זה שמישהו יאהב אותי כמו שאני. זה ירגיש טוב, בחלקו.

אבל יש לי נסיון מר עם העניין.

הערבי הקטן אהב אותי כמו שאני. מאוד. הוא אהב אותי וזאת הייתה אהבת אמת, בשבילו.

אבל בשבילי לא. זה היה נפלא שהוא אהב אותי אבל... אני לא אהבתי אותו.

אז מה זה שווה, בעצם?

אני צריכה שיאהבו אותי כמו שאני, זה נכון, אבל זה יהיה חסר טעם לקבל אהבה אם אני לא יכולה להחזיר.

אי הבנה.

אני לא מצליחה להסביר את זה.

נסעתי אליו.

הגעתי אליו.

ורציתי אותו, כל כך רציתי אותו.

אבל הי, מחזור.

שטויות, אנחנו יותר טובים מזה.

עשיתי לו ביד, ירדתי לו. הוא גמר איזה שבע פעמים ביום וחצי האלה.

די עזר לי, האמת.

הוא רצה להתאבד שהוא לא יכול לדחוף לי אצבעות אבל שטויות,

אנחנו יותר טובים מזה.

לא נראה אחד את השני נגיד חודש עכשיו אבל שטויות,

אנחנו יותר טובים מזה.

אנחנו פשוט יותר טובים.

הוא: אני ארצה ילדים משלי.
אני: אני לא. תוכל לקחת אם פונדקאית.
הוא: לא! אם הם לא שלך אז אנחנו נפרדים
אני: תיפרד ממני רק כי אני לא רוצה ילדים?!
הוא: לא. בחיים לא. לא בטוח שנשאר עד אז.
אני: אני מקווה שכן.

הוא: גם אני.

הוא מחייך. 

~~~~~~~~~~

אני: אני רוצה להיות איתך לתמיד.

הוא: לתמיד?

אני: כן.

הוא: ולתאמיד?

אני: כן. אתה מסכים?

הוא: בתנאי אחד!

אני: מה?

הוא: שתשארי בדיוק כמו שאת. אל תשתני.