״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

יענקל היה מתייצב לשיחות הפרלמנט השבועיות עם חבריו שהיו מתקיימות על חוף הים בשעת בוקר
מוקדמת בכל יום שישי מיד עם תחילתו של השחר העולה מן המזרח, בעת שהיתה הרוח מכה על
הים כמו מאיצה בגלים לגלוש אל החוף, גלים שמתחילים גבוה ונשברים ברכות אל החול בתש
כוחותם במעין מעגל אין סופי הלוך וחזור, הלוך וחזור.
היו הוא וחבריו מתקבצים אל בקתת העץ הישנה שעל החוף, הבקתה בעלת הגזוזטרה המקורה במוטות עץ ישנות ורצועות של קש המחוברות לסוג של שטיח הפרוש מעליהן להגנה מפני השמש בקיץ
ומפני הגשם בחורף.
 

היה הים מכה על החוף בשאגה ושאון בימי החורף ומלטף את החוף בנועם ורכות בבקרי הקיץ כאילו
היה מנסה לחמם את ליבם וגופם הצונן בשאונו בחורף הקר, ולצנן ולהרגיע את גופם החם
בקיץ הלוהט ברכות גלישת גליו החרישית אל החוף.

ויענקל בדבקות היה שם מדי יום שישי לא מחמיץ ולו פרלמנט אחד במחיצת חבריו שבוע אחר שבוע,
ובכל פעם מחדש היה הוא מגיע ראשון מכולם, מתקין את השולחן הנפתח לרווחה ופורש עליו
את מנעמיו לכבוד חבריו, עוגיות שוקולד ודבש, וגבינות קלות פרי מעשי ידי זוגתו
לכבוד חבריו, לא לפני שערך גם את הכסאות המתקפלים סביב השולחן כפי מספר
החברים, כל כסא במקום המיועד לבעליו במקום הקבוע ובזוית הנכונה הצופה אל הים
והאופק האין סופי.

ואז היו מגיעים זה אחר זה חבריו כל אחד עם צרור כיבודיו. 

דויד בא עם קפה שחור מבושל ומהביל שריחו עלה על פני כל האחרים מגרה את כולם לשאוב אל קירבם אותו ברחש שאיפה חרישי מפאת רתיחתו, משה בא עם תה מיוחד ומקורי חום אדום כהה ומתוק
כמו יין מובחר, אהרון בא תמיד עם וודקה רוסית אמיתית כדבריו, הרצל הגיע עם פירות
העונה מהחנות שבבעלותו, מועלם הביא איתו בכל שבוע את פיצוחי הבית שהיה קולה בעצמו,
גרעינים שחורים גדולים ומלוחים מעורבבים עם גרעינים לבנים בבליל של שחור ולבן
מלוח, סמל למליחות מי הים הפרוש לפניהם ולערבוב האופי שבין כולם, לובין הביא את
עיתוני הבוקר של תחילת סוף השבוע ישר ממכבש הדפוס, והרשקו שהיה גם בא בכל שישי,
וגם אף פעם לא הביא איתו דבר.

היו מתחילים את השחר בנועם הליכות וברוגע ואט אט בקצב עליית השמש גבהו גם הטונים
והקולות, הוויכוחים והדעות בכל נושא קטן כגדול, מפוליטיקה וענייני היום, ועד למדע
והמצאות, ובין לבין שיחות חברים על עניינים פרטיים או אישיים.

והיה יענקל אך מקשיב רוב הזמן, ולא לוקח חלק פעיל של ממש בשיחות, לכל עניין ודבר היה
מפטיר ציטוט של גדולי עולם כמו חותם בכך את הדיון בנושא אחד ומאשר מעבר לנושא הבא
על הפרק, והיו כולם מצייתים אחר כבוד לסימנו המוסכם.

וכדרך קבע היה יענקל גם חותם כל כינוס של הפרלמנט לקראת אמצעו של היום, בציטוט גדול, חדש
בכל שבוע, בעת שכולם הנהנו בראשם לאישור אמיתות הפתגם, כאילו בכך מאשרים הם גם את
האות של יענקל לסיום הפרלמנט של אותו היום, וכך היה מדי שבוע בשבוע.

פעם קרא לובין ידיעה מהעיתון על השר שרוצה לבטל את ״החשמל חינם״ ודי בכך היה לפריצת ויכוח
סוער שכלל כנויי גנאי גם לשר וגם לחברת החשמל כאילו היו שניהם מוקצים מחמת מיאוס
וחוסר אמון מוחלט בהם ובמעשיהם, הדיון הסוער נסוב על החשמל והגז וחברת החשמל,
ומחירו היקר, והחשמל הניתן חינם לעובדי חברת חשמל, הרוחות סערו וגעשו, והרשקו
בכלל רגז על שלא מחלקים את הגז שמצאו לכולם ובחינם.
דויד גער במשה כמו תמיד, לא מסכים עם דבריו בכל נושא, זכר לעימותי השותפות הותיקה במוסך
שלהם.

מועלם קרא לאהרן: ״רוסי מה אתה מבין?״

ואהרן ענה לו: ״כאילו שהעיראקים המציאו את החשמל״ 

לקול צחוקם המהדהד של כולם.

לובין המשפטן, היה מעיין כל העת בעיתוניו תוך כדי אמירותיו בכל עניין ודבר מבעד למשקפי
הראייה שהיו תמיד בתנוחת קריאה על קצה חוטמו, והרשקו הקבלן, היה טומן ידו בצלחת
הפיצוחים מלקט מתוכם רק את הלבנים, תוך כדי לגימות שתייה קרה שמזג ללא הפסק לכוס
הפלסטיק הכחולה שלו, ובין לבין היה ממתיק בפרי עסיסי של הרצל הירקן שהקפיד לשאול
בכל פעם מחדש: ״נו איך הסחורה? תאמין לי א׳ א׳, רק דה בסט אני מביא״.

ולכל אחד מהם היה רעיון משלו למעשה כזה או אחר לשיפור המצב, ובעת ששכחו קולות הדיונים ובזמן שהחלו כולם כמו מתוזמנים להביט לעבר השעונים כאילו מסמנים את גבול זמנם היה מפטיר
יענקל את ציטוט אות הסיום לפרלמנט הזה כמו תמיד.

בתום הדיון הסוער על החשמל ציטט יענקל ספק בבדיחות הדעת ספק ברצינות את תומס אדיסון
דווקא: ״תומס אדיסון בעת שהמציא את החשמל אמר ״בעתיד רק העשירים ידליקו נרות״
כאילו ביקש יענקל להמחיש שכל דבר ישן סופו להיות לשימושם של עשירים בלבד בשל היותו נצרך
מעט ולא נדרש, והחשמל יוזל ככל שיידרש השימוש בו יותר ויותר.
הוא ציטט את תומס אדיסון וכולם הינהנו בראשם כאילו יודעים הם בדיוק ומכירים את הציטוט
הנפלא, ואין עליו ויכוח, על אף שלא כולם ידעו דבר וחצי דבר על הציטוט ולא על
משמעותו לדיון שניהלו, למעט היותו הציטוט האחרון של יענקל להיום, זה המסמן להם על
ידו את סוף הדיון הלוהט על החשמל, וגם את סיום הפרלמנט לאותו היום.

אז היה יענקל אוסף את השיירים ומנקה את השולחן, מקפל את הכיסאות ומשיב אותם למקומם בתוך
הבקתה ותמיד היה נותר אחרון מכולם לוודא נקיון סדר ומוכנות טובה של הכל בבקתה עד
לשבוע הבא.
ויענקל בעצמו היה יוצא לדרכו לסוף השבוע בביתו ואל זוגתו ואהבתה שהרעיפה עליו בלילות הקסומים של שישי בכל סופשבוע.

ואחר כך שב יענקל לדרכו היומיומית מלאת השיגרה למקום עבודתו זה שנים רבות, סניף הדואר
השכונתי, שבו היה הוא האחראי למיון וחלוקת מעטפות הדואר לדוורים שיאספו כל אחד את
חלקו, ויחלקו אותם בין בתי השכונה ברחובות עליהם היו הם אמונים.

היה משכים קום מדי בוקר להכין את משלוחי הדואר ומסיים את משרתו לקראת צהריים לא לפני
שיצא אחרון הדוורים לקו חלוקתו, אז היה שב יענקל לביתו, שם ציפתה לו זוגתו שבאורך
רוח הכינה עבורו את המאכלים האהובים עליו, ובכל יום באותה השעה היו אוכלים שניהם
יחדיו בביתם ממטעמיה, שהיו מעלים ריחות משכרים כבר במעלה המדרגות אל ביתו שהיה
בקומה השנייה בבניין ישן, הממוקם ברובע הישן של העיר, ואחר כך היה יענקל פורש לבדו
לחדרו וישן שנת צהריים בת שעה אחת וחמש עשרה דקות בדיוק.
זוגתו היתה טרודה בזמן הזה בעיקר על שמירת השקט בזמן שאהובה נח את מנוחת הצהריים הקבועה
שלו.

אחר כך היה קם ממנוחת הצהריים ומתייצב מדי יום ביומו, חמישה ימים בשבוע, בסניף הגדול של
רשת חנויות הספרים שהיתה במרכזה של העיר, היה בכך עבור יענקל גם עיסוק משלים
להכנסתם, וגם עונג עצום שלו להיות במחיצתם של ספרים, והיה רוכב באופניו לחנות מדי
יום, מתייצב במחסן הגדול שהיה ממוקם בחלקה האחורי של החנות הגדולה, שם היו ארגזים
ארגזים של ספרים מונחים, מצפים לפתיחתם ומיונם למקומם במחסן, ומשם אל מדפי החנות
ואל הצרכנים הקונים אותם בהמוניהם.

והיה מחסן הספרים עבור יענקל עולם ומלואו, כמו אוצר בלום בכספת שבה שכנו סיפוריהם של
גדולים וסיפריהם של ענקים, טולסטוי ליד עגנון, עמוס עוז ליד פרופ לייבוביץ, חסמבה
ליד הקוסם מארץ עוץ, אלבומי נפלאות הטבע אל מול הסטוריה, אמנות ותרבות, והוא היה גומע
אותם מביט מדפדף בתוכנם בין לבין מיונם בתשוקה, כמו שואב לתוכו את הספרים ואת
תכולתם ככל שהיה הדבר ניתן ותלויי בו, שואף להספיק עוד ועוד, כמה שיותר בפרק הזמן
הקצר שהיה קצוב עבורו לקריאה תוך כדי עבודתו.

והוא היה שקוע בקריאתם שם במחסן גם כאשר סיים כבר את מכסת עבודתו, והיה לפעמים רושם דברים לפינקסו במהירות שמא יפרחו מזיכרונו, עד שהיו נדרשים המנהלים להאיץ בו לסיים את
להט קריאתו מעט לפני שסגרו את דלתות החנות ופרשו אף הם לביתם, אז היה גם הוא נחפז
לדרכו לא לפני שחטף קריאתה של עוד שורה ברגע האחרון ממש לפני שיצא.

היה שב בשעת לילה מעט לפני חצות לביתו, אל זרועות זוגתו שהיתה ערוכה לכבודו ומפנקת אותו
בכוס תה ועוגיות מעשה ידיה לפני שהיו פורשים יחדיו לשנת מנוחה שלפני השקמת הבוקר
המוקדמת של יום המחרת. 

ומדי יום שישי בלילו של בוקר הפרלמנט היו מתנים הם אהבה בהתרגשות הדדית וחשים זה את זו בזמן
שהתחבר גופם לאחד, ללא מילים היה הוא מלטף את שיערה הגולש אל כתיפיה ומעביר את ידו
משם אל צוארה ואל שדיה המעטרות את פלג גופה העליון, והיה נרגש וגם היא למגעי אהבתם
והיה מתמזג גופו בגופה לקול אנחות חרישיות שלה ושלו גם, עד הרוגע, ואז ישארו הם תמיד
חבוקים לשנת לילה מפנקת וארוכה אל תוך השבת, היו יענקל וזוגתו מתענגים ממעשה האהבה
הקבוע שלהם כך בכל ליל שישי.

במשך כל השבוע היה משנן ולומד וקורא ומכין תחמושת של ציטטות לשבוע הבא עליו לטובה.

היה נוהג תמיד לשלוף ציטטות של גדולי עולם, ולכל נושא היה עולה בדעתו ציטוט של מי מפורסם,
ידוע או ישן וגם חדש, כאילו בכך מאמן היה יענקל את זיכרונו לשמר את הידע שצבר
ברבות השנים בלימוד ובקריאה, ואימרות החכמה של גדולים ממנו במחסן הספרים הקסום בו
עבד היו סוג של סמן קריאה לספר שלם שקרא מדי יום ביומו שם, ובכל קריאה היה יענקל רק
מתמלא בציפייה דרוכה לקראתו של מפגש הפרלמנט הבא עם חבריו ביום שישי המתקרב ובא
בכל שבוע מחדש.

בכל מפגש של הפרלמנט בחיתולי הבוקר המוקדמים, היו עוסקים החברים תמיד בשאלות זה על משפחתו של משנהו, על ילדיהם נשותיהם ואפילו על נכדיהם עם הזמן.

היה מספר מועלם על נכדתו שאך נולדה ומתגאה בשחוק שהיא כבר החמישית, ולובין היה מספר על
הצעיר שבבניו המתגייס כעת לצבא, הרשקו השיא את שתי בנותיו כבר, הרצל התפאר בילדיו
המנהלים עבור כל המשפחה את הבסטה בשוק העירוני, דויד סיפר על בניו המסיימים לימודי
משפטים וכלכלה, ומשה הפטיר מעט בכעס שאין במקצועות הללו פרנסה כי יש כבר יותר מדי
כלכלנים ועורכי דין, מתפאר על הדרך בילדיו האחד בעל מסעדה גדולה ומצליחה והשני
יבואן של מותגים, כאילו מתריס בפני שותפו שעבודה קשה ומכניסת מזומנים חשובה יותר
מלימודים.

ובמהלך כל השיחות המשפחתיות הללו היה יענקל יושב כאילו קפאו שד לא פוצה פה ולא מדבר,
אפילו ציטוט לא היה יוצא מפיו בכל פעם שהיו הנושאים הללו עולים, עד כי לחלוחית של
דמעות היו ממלאות את עיניו והוא נלחם עם נפשו וגופו שמא יחושו בכך חבריו, היה אז
קם יענקל ועוזב אותם לרגעים, שם עצמו כאילו יוצא להתפנות מאחורי הבקתה, שם היה
ממרר בבכי חרישי עד שהיה נרגע וחוזר אל חבריו.
היה מפטיר לפני כולם תמיד עם שובו משם: ״אתם הילדים שלי, אתם״
כאילו מסמן בכך את המעבר מהמשפחה של כולם לנושא הבא, וכולם הנהנו בראשם כמו מבינים היטב
את הציטוט הקבוע הזה ואת משמעותו, היה זה ציטוטו הקבוע של יענקל לבדו, ולא נאמר
הפעם בשמו של אחר גדול או מפורסם, היה זה הציטוט של יענקל בעצמו, הציטוט שלו.

״אתם הילדים שלי, אתם הנכדים שלי, אתם והספרים אתם המשפחה שלי״
היה אומר להם, והם היו כולם מבינים.

יום פרלמנט אחד ביקש דויד להזמין את כולם לארוחת ערב משותפת לכבוד שלושים שנות נישואיו
לרעייתו, אמר לכולם שהזמין מקומות בבית מאכל מהודר בצפונה של העיר והבטיח תזמורת,
ריקודים, שתייה ואוכל טוב.
״כולכם מוזמנים״ אמר דויד, ״ גם הילדים והנכדים כולכם ובני המשפחה שלכם כולם מוזמנים״ חזר
ואמר בהביטו אל יענקל, ״ביום שישי בשבוע הבא בשעה שמונה בדיוק יבוא הבן לאסוף אותך
ואת אשתך יענקל, תהיה מוכן ״כאילו מבקשו לאשר את בואו גם, ויענקל ענה: ״בשמחה תודה דויד, בשמחה״.

במשך השבוע שלפני הארוע, דאג למצוא במחסן הקסם אלבום תמונות מרהיב על תולדות מדינת
ישראל מאז הקמתה, צירף אליו את סיפרו של מאיר שליו ״עשו״ שמצא בו מתאים לגודל
האירוע, רכש אותם והביא אותם אל ביתו ביום חמישי מבקש את זוגתו לעטוף אותם לאריזת מתנה מעשי ידיה, עשוייה מנייר משי מהודר בציבעי ארגמן וזהוב עטורים בסרט מסולסל אליו צירף את בירכתו בכרטיס ברכה מאולתר:

״ברכות ליום נישואיכם השלושים, כן יירבו, ביחד עם בריאות, ושתזכו אתם עוד לאהוב כמו
שאנחנו אוהבים אתכם כפי שכבר נאמר מפי גדולים ממני; 
״הלב שלך אינו נמדד על פי כמה אתה אוהב; אלא על פי כמה אחרים אוהבים אותך.״
פרנק לימן באום, מתוך הספר "הקוסם מארץ עוץ" .

וחתם את ברכתו בשמו ובשם זוגתו.

ביום שישי של הארוע, עם בוקר, התנהל הפרלמנט כמעט כרגיל, ולמעט התכונה והציפייה של כולם
למסיבה באותו הערב וגם רצונם של דויד בעל השמחה ולובין ומשה והרשקו והרצל ואהרן
ומועלם גם למהר קמעה וללכת מוקדם מהרגיל, מסמנים ליענקל במבטיהם המבקשים אותו
לסיים בציטוט הרגיל, אות הסיום השבועי והוא נעתר מיד ואמר:
״אין לי ציטוט מיוחד להיום בגלל אולי שהוא נדרש מוקדם מהרגיל, ולכן אצטט את אוסקר ויילד
שאמר דבר נכון מאוד למצב שכזה, וכך אמר ויילד:

"כדי לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון עליך לשתוק רוב הזמן"

כולם הנהנו בחיוך רחב וקיבלו מיענקל את האות לסיום הפרלמנט של אותו הבקר יוצאים לדרכם מתכוננים לארוע של אותו הערב.

בדיוק בשעה שמונה בערב הגיע בנו של דויד לאסוף את יענקל וזוגתו, והם היו מוכנים הרבה זמן מקודם, לבושים במיטב מלבושיהם, יענקל בחליפת האירועים הכחולה שלו וזוגתו בשימלת התחרה המהודרת שתפרה בעצמה, מאופרת בעדינות סומק הלחיים, ובליפסטיק ורוד אדמדם בהיר עד כי בקושי נראה,ושניהם מבושמים במיטב.

יענקל באפטר שייב הקבוע מימים, ״אולד ספייס״, וזוגתו בשאנל 5 שקנה לה יענקל לפני שנים והיתה משתמשת בו רק בנסיבות מיוחדות מאוד, ולכן היה בו עדיין מספיק בישום להתזה קלה על צווארה גם באותו היום.

מצויידים במתנה הארוזה ירדו את מדרגות ביתם אל הרחוב הקטן ומשם אל תוך המכונית שהסיעה אותם אחר כבוד מדרומה של העיר ועד למקום האירוע בצפון.

לכשהגיעו ויצאו מן המכונית בדרכם לאולם דאגה זוגתו למתוח את חולצתו של יענקל ולוודא שמקטורנו נקי ללא סימן של קמט, והיא אף בחטף הספיקה להביט במראה הקטנה ששלפה מארנקה כאילו בודקת את תקינות האיפור הקל ותסרוקתה המעוצבת שטרחה זמן רב להעמידה לשביעות רצונה.

נכנסו שלובי זרועות אל פיתחו של האולם בעת שיענקל מאיץ בזוגתו להגיש לדויד ולאישתו את המתנה.
המולת האורחים נשמעה עד מחוץ לכניסת האולם וגברה יותר ויותר ככל שהתקרבו אל פתח הכניסה המהודרת, רגע לפני פסיעתם פנימה נמתחו והזדקפה מעט קומתם מוכנים לכניסתם לשם, ואז, ברגע אחד, מיד כאשר צעדו את פסיעתם הראשונה פנימה, נשמעו קולות התזמורת המנגנת ושירתם של כולם ביחד:

״יום הולדת שמח, יום הולדת ליענקל, יום הולדת שמח״

יענקל נעתקה נשימתו עמד עם זוגתו מול כולם הלומים, ליבם החסיר פעימה...

ובאחת עטפו אותם מועלם והרצל לובין והרשקו דויד ומשה ואהרן גם חיבקו אותם אליהם ואת יענקל במיוחד.

יענקל החל צחוק גדול של שמחה עולה על פניו, והגניב שאלת תם לדויד, ״כל זה בשבילי, בשביל היומולדת שלי, ממזר אחד?״
נצצו עיניו של יענקל בעת שכל הילדים והנכדים עטו עליו ועל זוגתו חיבקו אותם ונשקו להם והם באהבה השיבו להם חיבוקים עזים ונשיקות של משפחה.

יענקל אז לא יכל יותר לעצור את ביכיו כמו בכל יום שישי בפרלמנט, והוא צחק ועיניו הזילו דמעותיו הפעם בלי הסתר, היה בוכה מחבק וצוחק בעת ובעונה אחת.

לא פסק יענקל לבכות גם כאשר ההמולה והאהבה סביבם פחתו ובזמן שהגישו את מנות האוכל העשירות ומזגו אל הכוסות מן המיטב, היה מביט מפעם בפעם בחבריו הישובים סביבו אל שולחן אחד, מביט בהם משתאה ושוב בוכה, כך במשך כל אותו הערב.
עד כי פנה אליו דויד ואמר לו; ״יענקל זה הזמן לשמוח ולא לבכות, אלה כולם המשפחה שלך אחד אחד, הילדים שלך והנכדים שלך, היה שמח איתם״

ויענקל השיב לכולם: 

״אני בוכה משימחה, משימחה אני בוכה״

״אתם הילדים שלי, אתם הנכדים שלי, אתם והספרים המשפחה שלי״

לקול צחוקם של חבריו לשמע משנה התוקף שקיבל ציטוטו הידוע של יענקל בפעם הזאת.