״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

עידו הופתע משהו כאשר נכנס לתיבת הדואר האלקטרוני כפי שנהג מדי בוקר מוקדם, אחר ששפט את
הקומקום לרתיחת מים מבעבעים, ערבוב כפית סוכר אחת קטנה, עם כפית קפה טורקי חזק,
לכוס הזכוכית הקבועה של קפה הבוקר שלו.
תמיד כשהיה מוזג אל הכוס את המים הרתוחים, על פני הקפה והסוכר שכיסו את תחתיתו, היה
עולה ניחוחו של הקפה בכל פינת חדר האוכל העגולה, הצמודה למטבח המאובזר, בביתו צמוד
הגינה המוריקה והמטופחת, אשר ניבטה בשעת זריחת הבוקר הזאת מבעד לחלונות הגדולים
והמסוגננים, שהיו סביב סביב כאילו מאפשרים את חדירת החיים הזאת כל בוקר מחדש אל
תוך הבית, אל תוכו שלו, ומתחילה לו כך את היום.
כך היה עידו מתחיל את יומו מדי בוקר לקולות ציוצי הציפורים שנשמעו והתמזגו היטב עם ריח
הקפה החזק והשקט הכללי ביישוב הכפרי שבו בנה את ביתו.
הוא התיישב אל מול מחשבו האישי במקביל ללגימת הקפה קורא קודם את כותרות עיתוני הבוקר
האלקטרוניים, חולף על פני מדורי הכלכלה בכדי לעמוד על חדשות חשובות לתחום עיסוקו
ביזמות ובהשקעות, והיה מקנח בקריאת מדורי הספורט העולמיים והמקומיים, ותמיד שאף
למצוא חדשה על מועדון הספורט של ימי נעוריו, זה שדישדש אז מאחור, ונשאר כזה עד
אותו היום, אלא שתמיד היה בו רצון בילתי מוסבר להמשיך ולעקוב אחריו שמח
להצלחותיו המעטות, ומעלה חיוך בינו לבין עצמו על כישלונותיו שהיו רבים הרבה יותר,
כמו מכיר אישית את המועדון ואת הסימפטום.
ואחר כך לפני שהיה יוצא למשרדו במרכזה של העיר קרא בעיון את הודעות המיילים הרבים שנכנסו
במהלך הלילה, סימן לפעילותו העסקית הבין לאומית שנמשכה סביב השעון בין מקום מושבו
כאן לבין ארה״ב, סין, ואירופה גם, הישג נאה למי שרק לא מזמן מלאו לו אך 34 שנים.

אחר כך היה יוצא במכוניתו למשרדו, והיה מקפיד לצאת מוקדם מאוד העירה על מנת לחסוך את מכסת
פקקי התנועה הקבועים של כל בוקר, אילו היה אך מעז ויוצא רק מעט מאוחר יותר. 

אחד המיילים בבקר הזה היה קצר מאוד, לא צפויי ומפתיע:

״היי עידו,

מזמן לא שמענו, מקווה שהכל טוב.
חוגגים יומולדת לרני ביום שישי בערב אצלנו בבית, נשמח אם תגיע, יהיו כל החברים.
להתראות,
טליה.״

המייל העלה חיוך על פניו, והיה מופתע משום שלא פגש את טליה ואת רן בעלה מאז שנישאו, בעצם
ערב מסיבת הנישואין היתה הפעם האחרונה שבהם ראה אותם, לפני יותר מחמש שנים, והיה
בה בהזמנה הזאת סוג של חזרה לימים אחרים עבורו.
עידו השהה את מענהו למייל ולהזמנה עד אותו הלילה, ומאוחר מאוד, לפני שפרש למנוחת הלילה
הקצרה, הביט שוב ובהה אל מולו של המסך ואל המייל הזה, קרא אותו שנית, ושלישית,
בטרם השיב, ואז, הקיש כמעט באופן אינסטינקטיבי, replay:

היי,
״אני בסדר, נהדר, תודה, אצטרף לחגיגה״ 

עידו.  Send.

רגע אחר כך כעס על עצמו וכמעט התחרט, ורגז על המכשיר הקר וכהה החושים הזה בעל המקלדת
והמסך, זה שכאשר נותנים לו הוראה, הוא פשוט מבצע אותה, ואין אפשרות לסגת, לבטל, או
אפילו להתחרט ולהחזיר את הגלגל והזמן לאחור, ממש כמו החיים עצמם השועטים תמיד
קדימה בלבד, מותירים בכל אחד ואחת את רישומם הניצחי.
והמייל הזה שבו נענה עידו להזמנה, הפך רגע אחרי שליחתו לבילתי חוזר, הודעה של מילים
הדואות בחופשיות אל המרחב הוירטואלי בלחיצת כפתור אחת שלא ניתנת יותר לשינויי או
חרטה .
כהרגלו במקרים כאלה הפטיר לעצמו עידו באותו הרגע: ״שיהיה, כנראה שכך צריך להיות״.
באותו הלילה ובלילות שאחרי כמעט ולא נרדם, המייל הזה העלה בו זכרונות שעלו בזה אחר זה מתוך
קופסא קסומה, שהוא חשב לתומו שהיא כבר מזמן אבודה, והיא התעוררה וקמה לתחייה לפתע
עכשיו אצלו, סוג של כמיהה וגם געגוע לימים אחרים.
 
הוא הגיע למסיבת יום ההולדת של רן כפי שהבטיח, מהוסס משהו, ובאיחור מסויים, שנכפה עליו בגלל
התנועה הכבדה בדרך לשם.
והאירוע נערך בחצר ביתם המטופח והעשיר של טליה ורן, הגריל רתח כבר, מתמיר עשן צלייה,
וריחות חזקים של צליית בשר מטובל מכל הסוגים והמינים עלו בכל רחבת המסיבה שעל שפת
הבריכה המשפחתית, ורוב האורחים כבר היו נוכחים, חלקם הגיע עם הילדים, ששיחקו
בקולות צוהלים בתוך הבריכה מתיזים מי אושר צוהלים, קופצים ונטמעים אל תוך המים
התכולים, ובעיקר שמחים.
עידו נתקבל עם בואו בחום ולחיצות ידיים רבות, וגם חיבוקים קלים ותפיחות חבריות מלוות
במילות ברכה ושאלות מכל החברים, רבים מהם מימי נערותו היפים אז פעם מזמן לפני פחות
מעשרים שנה.
היה מבטם של חלק מהחברים תמוה, כאילו מופתע משהו מהגעתו לשם, והוא אך ייחס זאת לזמן הרב
שעבר מאז שראה את כולם בפעם האחרונה.
״עידו מה העניינים?״ ״איפה אתה?״ ״עידו כמה טוב לראות אותך״ ״אתה נראה טוב״  ״בחיי
שהתגעגעתי״ 
נשמעו כולם מכל עבר.
רן, בעלה של טליה, שאותו עידו לא הכיר קודם לחתונתם, לחץ לחיצה גברית חזקה את ידו והודה לו
בחיוך על בואו, והוא השיב בתפיחה על שיכמו:
״בית יפה בניתם, לטעמי״... ונענה בתודה על המחמאה המתבקשת.  
טליה הגיעה אל עידו כמעט אחרי כולם וחיבקה אותו בחום ונצמד גופה אליו, עד כי הריח מקרוב
את ניחוח צוארה המבושם קלילות בריח הבושם משכר החושים, ונשקה לו על לחיו במהירות,
והודתה על היענותו לבוא למסיבה, והוא נבוך קמעה מהחיבוק החם במיוחד שהעניקה לו,
לעיני כל החברים, אך השיב לה בתודה בחיוכו ובמבט עיניו המוכר והידוע.
במשך כלהזמן הזה, היה עידו נתון גם למחשבות וזיכרונות מחבריו של ימי בגרותו, ודווקא שמח
עכשיו שהגיע למסיבה למרות ההיסוס והחשש בהם נתקף מיד אחרי שאישר במייל את בואו.

עוד בטרם הספיקו טליה והוא להחליף מילים הגיח במרוצה אחד הילדים הישר מן הבריכה מגביה קולו
וקורא תוך כדי מרוצתו: ״אמא, אמא, בואי לראות איך אני קופץ ראש למים״, וזינק אל
ידיה המושטות של טליה חשוף גוף מחבק אותה, ורטוב כולו, והיא חיבקה אותו חזרה
בחוזקה, ונשקה לו בחום של אם אוהבת, מפצירה בו לשוב אל חבריו ולשחק עד שהיא תגיע
גם: ״גל חמוד מיד אבוא, לך שחק אני כבר באה״ חזרה ואמרה, והוא הגניב מבטו
המבוייש בחטף אל עידו, וחזר במרוצה אל חבורת הילדים בבריכה, מותיר את חולצתה של
טליה רטובה לגמרי וחושפת את עיקולי נשיותו של גופה.
אחר כך הביטה טליה בעידו מבט מוכר ששכנו בו ביחד מעט כמיהה ומעט עצב, פניה הפכו לפתע
כאילו השקימה זה עתה מחלום מוזר, השפילה בפני עידו את מבטה, ומיהרה לעזוב
מפטירה בקול חלוש:
״תהנה, אני שמחה שבאת, אלך להחליף חולצה, נדבר אחר כך...״ 
עידו עמד בזה הרגע הלום משהו, לא הגיב ומבט שאלה ותמיהה עלה על פניו שכאילו קפאו.
וטליה נכנסה במהירות אל תוך הבית.
ועידו המופתע גם הבחין במבטה הנבוך וההלום של טליה שהיה ניכר גם בו, מבט תמיהה המום
משהו, כאילו הסתיר מבטה של טליה בכסות נסתרת סוד כמוס, אשר לפתע באחת כעת התגלה.
עידו, סערה נפשו והילך עכשיו בין כל המוזמנים תוהה על מהות פניה של טליה, מנסה לחכך
במחשבתו האם הוא כעת באמת פיענח באחת את סודה הגדול הטמון בכסות פניה?
לרגע נדמה היה לו כי כל החברים כולם מביטים בו במבטים שואלים ותוהים אף הם, והוא היה
מבויש ונבוך, וביטל בהינף מחשבה ובמהירות ונחישות כל מחשבה שכזאת על חבריו.
בין תמיהה למחשבה על שהתרחש כעת עם טליה עלו בו זכרונות רבים בשטף מחשבתי כמו סרט נע
בלי יכולת להפסיק, על ימי התיכון העליזים ובחבריו לכיתה שחלקם היו איתו עוד מבית
הספר היסודי, ואפילו מהגן.
וכל פרצוף שפגש כעת במסיבה שהיה שם גם אז, אך הוסיף מימד לזיכרונותיו.
נזכר עידו איך היו אז הוא וחבריו הלב של צעירי העיר, כל בנות ובני בתי הספר של העיר
שאפו להיות במחיצת חבורתם המלוכדת, בנים ובנות.
הם היו נאספים מדי שישי למסיבות ריקודים ומצטרפים יחדיו לצפות במשחקי הספורט של הבנים
בכדורגל או בכדוריד במשך השבוע באותו מועדון הספורט העירוני. עידו היה אז מנבחרי
הבנים בכיתה, גבוה וחטוב גוף, בעל שיער מקורזל ושחור, ועיניים בוהקות ירוקות
כחלחלות, מלא שמחה והומור ובעל כריזמה מולדת כזאת שסחפה אחריה את כל חבריו מבלי
שהיה לו צורך לעשות דבר לשם כך.
היתה בו בעידו סוג של חכמה מולדת מלווה ברכות טובת לב וצניעות, היה כמעט תמיד מבויש משהו
מול אחרים כאילו מצניע בכך את עוצמותיו, ולא היה מנצל את מעמדו מראהו או תכונותיו
לטובתו שלו על חשבונו של אחר מעולם.
כאשר בגר, בצבא או במהלך לימודיו באוניברסיטה במקביל להיותו קצין בצבא, היה זוכה
למחמאות רבות מאחרים על מראהו או תכונותיו, ותמיד היה מופתע מאוד ונבוך מכך, היה
תוהה אם נאמרים הדברים מתוך נימוס כלפיו, או שהוא בעצמו באמת לא יודע שהוא כזה.
תמיד היה בטוב ליבו ובחכמתו מתייחס אל כולם כשווים מולו ללא התנשאות משום סוג. אולי גם בשל
כך היה עידו אהוב כל כך על כולם אז כמו עכשיו.
ומעל כל זאת, עידו היה אז בנערותו גם מדריך שחייה בבריכת השחייה העירונית סימן למצוינות
שהפגין בשחייה, עקב כך נבחר להיות גם מדריך בצוות המדריכים המחוזר בבריכת השחייה,
וגם עוזר למציל הבכיר, לא לפני קורס המצילים לנערים שעמד בו בהצטיינות ורכש כך את
תעודת המציל הנחשקת.
עידו היה מבלה בכל עונת הקיץ והחופש הגדול בבריכה כמעט כל יום, מסתובב בין הרוחצים הרבים,
מכל רחבי העיר, בינהם כל בני שכבת גילו שהיו באות ובאים להשתעשע ברחיצה ומשחקים
בבריכה.
והוא היה מתהלך שם מתוקף עבודת החופש שלו, גם בעל גוף חטוב, וגם מצוייד במשרוקית, סימן
לתפקידו, קשורה לצוארו מתנדנדת מצד לצד על פי תנועות גופו, כאילו מציבה בפני כל את
האות למעמדו שם, והיה עידו גם חנוט בבגד ים שהבליט את חיטובי גופו השרירי, ושזוף
עור בצבע מוקה, זכר לחשיפתו הרבה לשמש, עובדה שאך העצימה והבליטה את מראה עיניו
הבוהק כמו אבנים טובות זוהרות על פני פניו השזופים כל כך.
הוא היה אהוב על המדריכים האחרים בעבודת ההדרכה, ובעיקר היה אהוב על התלמידים, ילדים
ומבוגרים שהיו תלמידיו בשיעורי השחייה וסקציית השחייה שהדריך בה.
נזכר עידו כעת, בינות לאורחים ולשיחות, איך לכל מדריך בצוות הבריכה ניתן כינויי על ידי
חבריו המדריכים, ראש הצוות נקרא ״הגמד״ בשל נומך קומתו, אחר נקרא ״בלונדי״ בשל
גוון שיערותיו, אחד נקרא ״אצבע״ בשל אצבע אחת ברגלו השמאלית שהעפילה על פני שכנתה
עד כי העלימה את קיומה, ועידו בעצמו זכה לכינויי ״הכתם״, זכר לכתם הלידה החום
בגודל ובצורה של תות שדה שהיה מעטר את הצד שמאלי של גופו מעט מעל מותניו החטובות.
״הכתם״ היה הכינוי שרדף אותו גם בצבא וגם על ידי חלק מחבריו עד היום.
ועידו היה משאת נפשם של הבנות בכיתתו בשנותיו בתיכון בשל מעלות תכונותיו ויופיו הגברי,
ובשל כך היה הוא הנער הנחשק ביותר גם על ידי שאר בנות העיר בשכבת הגיל שלו, הבנות
הביטו בו בערגה מתלחששות בינהן, ממתיקות סוד בכל פעם שקרב אליהן לשיחת חברים,
וחלקן היו אף מגיעות לבריכה במיטב בגדי הים והביקיני החושף את יופי גופן, מצפות
לרגע החסד היחיד שבו יגניב לעברן עידו את מבטו המבויש, יסור אליהן לשיחת חולין או
אפילו אם רק ינופף לשלום מרחוק, אות לזיהוי שלו בנוכחותן שם.
ותחושותיו במסיבה כעת, דמו לימים של אז בבריכה בעת שהיה מהלך בינות לאורחים הרבים ומגלה את הפנים של אז בהם, וכל העת הזאת לא נטשו אותו תחושותיו בעקבות הגילויי שחשב שגילה,
סוד גלויי שהיה נסוב היטב על פניה ומבטה של טליה כאשר פגשה בו, והילך בסוג של חוסר
אונים נוכח עוצמות הסוד שנגלה לו גם במבטה של טליה, והוא לא ידע נפשו בתוכו
והתפקעה מחשבתו לקול הלמות ליבו שגברו מאז אותו הרגע.
 
וגם כעת במסיבה, נוכחותו מול כולם גרמה כמעט באופן טיבעי לתכונה רבתי סביבו וגרפה מילות אהבה
ומבטים אוהבים מהולים בפליאה מכולם, מבלי שהיה זקוק עידו לעשות דבר לשם כך, היו
באים סביבו ומדברים איתו ומשתפים אותו מבלי שנדרשו, כאילו נשאבו כמו תמיד לעוצמת
אישיותו.
וכעת גם, כפי שהיה בצעירותו, עידו לא ידע לפרש את התכונה שגרמה נוכחותו סביב החברים עכשיו,
ואל מול כל בנות ובני השיכבה אז, ולא ייחס לכך חשיבות עליונה אף פעם.
ובעצם החל בגיל שש עשרה, בדיוק בקיץ הזה, כשהיתה לו חברה אחת וקבועה, אותה נשא על
זרועות אהבת הבוסר שלו, ולא החליף חברות או בנות זוג כמו שאר הבנים בכיתתו.
תוך כדי משק מהיר של מחשבותיו פגש במסיבה גם את ״בלונדי״ מהבריכה שהיה אחר כך קצין ביחד
איתו ביחידה, ״מה העניינים, כתם?" הפטיר, וזה אך הזכיר לו את ימי הגיוס לצבא
והשירות הצבאי.
נזכר בין לבין איך שצמחו כולם וגם עידו, התגייסו לצבא, כל אחד למסלולו, רובם למסלול קרבי
מאתגר, ושירות צבאי רגיל בן שלוש שנים, בעוד שהקצינים ועידו בינהם לזמן ארוך יותר
מתוקף היותם קצינים.
במשך כל הזמן, גם אחרי שהתגייסו כולם, היה עידו בן זוגה של חברתו, בת זוגו האחת הקבועה,
אותה אחת מאז, כשהיו עוד נערים, אלא שכעת צמחה אהבת הבוסר שלהם לפרי בשל של בוגרים
ואוהבים.
 
מחשבותיו גאו עוד ועוד במהלך המסיבה, והסוד הגלויי שניבט גם ממבט פניה של טליה לא נעדר ממנו
אפילו לרגע, ובין לבין המשיך דמיונו להזכר בימים ההם ולתהות עוד על הסוד והכל בעת
ובעונה אחת.
זכר איך גרו יחדיו הוא ובת זוגו הקבועה כשבגרו בדירתו הקטנה ששכר בעיר, בעלת מרפסת זעירה המשקיפה בינות לבניינים מסביב גם אל הים, והיו יושבים מתענגים על כוס של יין אל מול שקיעת
השמש שסימלה במשהו את סיומו של היום מלא העוצמה והכוח, ועלייתו של הלילה הפגיע
והמוחלש אל מול אורו של היום.
בכל פעם כששב לאתנחתא מהצבא הפכו לילותיהם בדירת חמדתם מלאי תשוקה וסוערים בבליל שמור רק לאוהבים. 
נזכר איך תמיד אחר ליל אהבים סוער היתה היא נרדמת בינות לזרועותיו עת חיוך הממלא את פניה,
ועידו היה מביט בא כאילו היתה עבודת אומנות מושלמת במוזיאון החיים שלו, בעת שהיתה
שרויה בתרדמה והיה מביט בא עוד ועוד גומע כל שביל על פניה הרכות, מעביר את ידו
בעדינות על פני שערה הגולש, אשר השתרך כמפל אל עבר כתיפיה השבריריות כמו מהווים קו
מושלם של יופי בדרכם אל שדיה המעוצבות אשר כמו מצוירות היו בגאווה על פני פלג גופה
העליון.
 
היתה בה בבת זוגו אישיות דעתנית נוכחת ופיקחית, שהיתה תמיד מגרה את נפשו ואת מוחו להיות
מחובר אליה.
הביט בה עידו בתרדמתה תמיד, סקר והשתאה מן המראה, וידע גם מה מסתתר מאחרי המראה הזה
באישיותה המסקרנת והיצירתית תמיד, היה לרגע מהרהר על גורלו בר המזל הזה שהובילו
לאהוב אותה ואותה לאהוב אותו, אפילו עכשיו.
בלילות סהרוריים אחרים היה מניח את ראשה בעדינות אל הכר כאילו היה כלי שביר שמא תתעורר,
ויוצא את הבית אל עיסוקיו מבלי שתחוש או חלילה תוטרד מנוחתה.
וכל העת במסיבה, עקב מבטו אחר טליה בין האורחים מנסה לקרוא לה אליו, ובכל פעם כאשר היו
נתקלים מבטיהם באקראי היתה משפילה מבטה ואצה לצד אחר, כאילו לא רוצה היא לדבר איתו
שמא ייחשף דבר סודה.
עידו הביט ברן בעלה, הגבר גבה הקומה, שהיה כולו טרוד באורחיו, מנסה להיות במחיצתם ככל
שניתן, כאות תודה על בואם להשתתף בשמחת יום הולדתו.
הוא ניסה למצוא את מבטו של רן ולהתקל בו גם, אולי בנסיון למצוא בגינוניו של רן משהו שיהיה
אות או סימן לסוד, אולי הוא רן, כן יודע את הסוד גם ?
ועידו ולא בדיוק מצא סימן כזה בו, עובדה זו אך העצימה את גודל הסוד ואת תמיהתו של עידו
על היתכנותו בכלל של אותו הסוד, והיה מהרהר, הייתכן ?
היה משוחח עם הסובבים ומנסה להסות את מחשבתו מהסוד, אפילו בינו לבין עצמו רטן בשקט
פנימי: ״ומה אם אני טועה? שאל, ״ואולי לא...״
אבל פניה של טליה אל מול פניו, חיבוקה שהרעיפה עליו עם בואו כאילו רצתה לחוש את צמידות גופו
והלמות ליבו, הרעד הקל שעבר בגופה שרק צמידות החיבוק הזה יכול היה לחשוף, כל אלה
לא הותירו בעידו כל ספק.
 
עידו נזכר פתאום בכינויי שהיה מכנה את זוגתו אז ״אהבת חיי הניצחית״, כך היה קורא עידו
לבת זוגו שהיתה איתו כבר מגיל שש עשרה.
ולמרות כל זאת, תלאות הצבא והעלמויותיו של עידו לטובת חובותיו אל הצבא במקביל ללימודיו
באוניברסיטה, בזמן שהיה כבר קצין וותיק ומוכשר, הובילו לסיומו של הקשר הזה עם
אהובת חייו.
היה עידו מגיע לחופשה קצרה אחת לכמה שבועות, וגם אז היה שקוע כולו בלימודיו, והיא הייתה כבר
זמן מה, לא קצר, בזרועותיו של גבר אחר מבלי שהוא ידע על כך, והלכה היא עם אחר,
מותירה את עידו כאוב ופגוע עד כדי ריסוק, עד כי לא קיים מערכת יחסים רצינית עם אף
אחת אחרת מאז, ואפילו דילג על מוסד הנישואין והקמת משפחה צעירה כמו שהקימו מרבית
חבריו.
והוא נזכר כעת בפרידה של אהובתו ממנו אז, ואיך חש הוא כי עולמו נחרב ועצב רב מילא את
ליבו אחר שבילו את לילם האחרון יחדיו, ותינו אהבה בדירתם הקטנה, הוא השכים קום
באותו הבוקר ושב אל הצבא, והיא לא התקשרה אליו יותר, ולא השיבה להודעותיו, וכאשר
היה מנסה הוא להתקשר אליה הייתה עונה בקוצר רוח עד כי הפסיק להתקשר אליה גם הוא.

בשובו לחופשתו הראשונה ימים אחר כך, נכנס לדירה שהיתה ריקה לגמרי מחפציה של אהובתו,
בגדיה מהארון לא היו שם, ואפילו הבושם שאת ניחוחו כה אהב כבר לא היה מונח ליד
הכיור במקלחת, הספרים שלה, הדיסקים שאהבה לא היו שם יותר, וגם המחשב האישי שלה
שהיה מונח דרך קבע על שולחן הכתיבה נעלם כלא היה.
היא השאירה על השולחן פיסת נייר קטנה וכתבה בה בכתב ידה שורה אחת בלבד;
״עידו, אל תתקשר, הימים יגלו את הכל. טליה.״
והוא קרא ולא האמין למלים, כתב ידה היה מקוטע, סימן להתרגשות ורעדה בעת שרשמה אותו, והוא
נעתקה נשימתו וליבו החסיר פעימה ולא ידע את נפשו.
ניסה להשיג אותה פעם אחר פעם ולא נענה, כאשר התקשר לדבר עם אמה אמרה לו בקול חרישי
ובוכה שטליה נסעה עם גבר אחר לחו״ל ובקשה לא לדבר עם איש.
 
 
הביט בטליה כעת בהמולת המסיבה, השנים עשו לה טוב, קלילה וחטובה כמו אז, ופנים שסימני
הזמן כמעט ולא ניבטים מהם, וכמו אז היתה קולחת שיחתה מרעננת וממלאת את הסובבים
בחיות.
עידו ניסה בשארית יכולתו הכריזמטית לקבל את תשומת ליבה ולדבר איתה, והיא בשלה אך משפילה
מבטה ומתחמקת פעם אחר פעם.
 
ועידו נזכר איך בלילה ההוא שמצא בו את המכתב בדירתו במקומה, נכנס למכוניתו ונסע ונסע בלי
יעד מוגדר, והלמות דופק ליבו גברו בשאונם על רעש מנוע המכונית שבה נהג, ובדרך פלא
הושמע ברקע אז שירה של קרן פלס לקולה של מירי מסיקה :
״אני יודעת שאף אחת לא תיקח את המקום שלי בלב שלך...״ והוא אז חייך לעצמו במרירות
צובטת אל תוך הלילה, כאילו מסכים.
שבועיים אחרי, הוזמן עידו וכל החברים גם לחתונתם של טליה ורן שנערכה כמעט מיד אחר כך, והוא
הלך לשם גם, ונזכר איך נקרע ליבו והיסס וחשש בדיוק כפי שחשש כאשר קיבל את המייל
המזמין למסיבה עכשיו, ונזכר איך אז בכל זאת הלך למסיבה בדיוק כמו שעשה עכשיו.
אלא שמסיבת חתונתה של טליה לרן היתה פרידתו המעשית מאהבת חייו.
והוא זכר שהחליט אז ללכת לחתונתה של טליה כדי לראות במו עיניו ממש, את עזיבתה הטרייה של
אהבת חייו אותו, למענו של אחר, לצמיתות, כאילו בכך חשב, יחדלו מחשבותיו עליה
וגעגועיו לאהבתה.
עידו מעולם לא חש בכעס על טליה, היה בו סוג של עצב תמידי מאז לכתה ממנו, ואת רן בעלה לא
הכיר בכלל עד החתונה, לא יכול היה אפילו לתהות על ההבדלים בינו לבין רן שגרמו
לטליה ללכת דווקא אחריו, ולנטוש אותו.
היה מוזר בעיני עידו שסוד כזה גדול שגילה הוא רק עכשיו, נחשף דווקא ביום הולדתו של מי
שהצליח לקחת לו אז את אהבתו, וכבר לא חש עידו תחושת זעם כלפיו כמו שחש אז כשגילה
את בגידתה של טליה איתו.
 
עידו בינו לבין עצמו הקשה ושאל, ״למה באתי הנה עכשיו, למה נעניתי לבוא למסיבה הזאת עכשיו?״
ורק אז אזר מספיק אומץ ופסע את המרחק הקצר אליה, אל טליה, שהיתה בעיצומו של שיח ער עם
אחרים, הצטרף לשיחה גם הוא, והישיר את מבטו המוכר כל כך אליה, והיא נענתה בחיוכה
המוכר והכובש את ליבו.
ניצבו כעת עידו ליד טליה בין כולם, ובכל זאת מעט בנפרד עד כי יכלו לגנוב שיחה לוחשת
כמעט, והיה נדמה לו כי כולם סביב כמו פינו דרך להותירם לשיחה כזאת כך, והם עמדו
שם, האחד ליד השני קרוב, ופניהם מביטות אל בריכת השחייה שהייתה ממש קרוב אליהם,
וטליה אז שאלה בחיוך קל ובהיסוס מה:
״זוכר את ימי הבריכה ההם״  ״כתם?״ והגניבה עוד שאלה כאילו להסיח את דעתו: ״שמעת משהו
על הגמד?״ 
והוא רק הנהן לשלילה, והפטיר בשקט; ״איך אפשר לשכוח״.
שאל אותה כמעט לוחש: ״איך את״? והיא השיבה; ״בסדר״, קצר ומשקר.

״ראיתי את גל היום בפעם הראשונה״
אמר, והיא לחייה סמקו והביטה אליו כאילו מתחננת שימשיך, ״אהוב חיי הניצחי״ אמרה
לו, ״כמעט בן שש..."
״ראיתי גם כתם בגודל של תות בצד שמאל מעל מותניו״, אמר עידו, מסתכל וממקד עכשיו את מבטו
רק בגל המשתובב עם הילדים האחרים במים...
״נכון, ויש לו גם עניים ירקרקות תכולות בוהקות ותלתלי שיער שחור כמו לכתם״. ענתה,
ולחלוחית כיסתה את עיניה בעת שהשפילה שוב את מבטה.
״למה לא אמרת ?״ שאל עידו. נושך את שיפתותיו וליבו נחמץ ודומע.
״חשבתי שהוא שלו״, ענתה טליה ברעדה ובלחש מבויש, ועיניה נצצו עד כי החלו זולגות דימעותיה
בלי שליטה, והיא אצה אל תוך הבית להרגיע את נפשה.
עידו נותר בין כולם עומד ומביט ללא הפסק אל הבריכה ואל גל המשתובב, הביט והביט בו
ארוכות, וכולם כמו ידעו הם את הסוד, הניחו לו להביט בו, בגל, בלי להפריע, היתה
נפשו סוערת ומשתאה עד כי לחש עידו בשקט לעצמו: ״הוא כל כך שלי״.
עידו המשיך והביט בגל ארוכות, ובמבטו ניכר היה כאילו רוצה הוא להניף אותו אליו, ולחבק
אותו, ולצעוק בקול גדול לכולם ״זהו בנה של אהובתי הניצחית, זהו בני...״
אך ידע עידו לעצור ולכבוש את יצרו, ורק הביט בו באגרופיו הקפוצים, והתרגשותו באותו הרגע
גברה על רחשי השיח של כולם מסביב. 
עידו לא חיכה לשובה של טליה מהבית, התעשת ופנה לרן מברך אותו לשלום ומודה לו על האירוח,
״מסור ד״ש לטליה״ הפטיר, נפרד במהירות מכל מי שנקרה בדרכו החוצה, נכנס אל מכוניתו,
ונהג בה בלי יעד מוגדר במשך כל אותו הלילה.
וברקע היה גם שירה של מסיקה שבקע מהדיסק האהוב עליו: ״נישקתי לך את הנשמה״ היא שרה,
״ואתה לי..."
״אני יודעת שאף אחת לא תתפוש את המקום שלי בלב שלך״  היא שרה... והוא, עיניו נצצו,
הוא שר ביחד איתה... והסכים.