| 9/2013
 הכל בראש
עומר המתין בסבלנות בתחנה המרכזית העצומה הזאת במרכז אמסטרדם, הוא הגיע לשם אחר שבועיים
תמימים של בילויי מטורף בתוך נפלאות העיר המזמינה הזאת ביחד עם חבריו, הם החליטו
להתחיל את טיול השחרור מהצבא שלהם דווקא באמסטרדם בסוג של התחלת תחושת החופש מהלפיתה
של הצבא, במקום שנהגו הוא וחבריו לדמיין בימי הצבא, כמו מבטיחים לעצמם להיות שם,
והגשימו יחד את חלומם הזה.
עכשיו חלפו שבועיים מאז נחתו בעיר, ועומר הותיר את חבריו מאחור לפי התכנון, חלקם ישובו
לארץ, וחלקם ימשיכו משם למזרח הרחוק, לא לפני שנפרד מהם לשלום בתפיחות שכם וחיבוק
צבאי וגברי.
הוא ממשיך לבדו במסע כפי שתכנן, טיול תרמילים באירופה ונפלאותיה אשר החלו בהולנד
ויסתיימו אחר שלשה חודשים בדיוק באותה העיר הזאת ממנה ישוב הביתה.
עומר רק השתחרר מהצבא, בן כמעט 22 שנים, צעיר וכל החיים לפניו, והוא חש גם שכל העולם מונח
לפניו מזמין אותו לכבוש את סודותיו, והוא כבן למשפחה ממוצא גרמני שחלקים גדולים
ממנה הושמדו במלחמה, בחר דווקא להתחיל את מסעו בחיפוש מהלך חייהם של סבא וסבתא
והוריהם, אלה שהתחילו במינכן, עד לזוועות המוות, וסבו שברח וניצל בנס ממלתעות
הנאצים שם.
קומתו ממוצעת שיערו חום בהיר ובעל עיניים סקרניות ומביטות ושואלות, כמו רוצה לדעת ללמוד
ולחשוף הכל. ובעל יצירה היה דמיונו ומוחו, היה תמיד מפליג במחשבות ומסקנות בתוך ראשו כמעט על כל גילויי חדש, עד כי דבקה בו גם דמות החטטן הבילוי נילאה, מפליג בתיאורי הגילויים שלו עד לכדי הגזמה מגוחכת. כך נודע הוא בין חבריו, ובין בני ביתו.
ועל אף כל אלה היה עומר ממושמע ביישן, זהיר ונחבא.
הוא צעד ברחוב הראשי המוביל אל התחנה המרכזית באמסטרדם מרחק לא רב מבית המלון, או האכסניה לצעירים בה התגורר עם חבריו בשבועיים האחרונים, ובניין התחנה המרכזית ניבט בהדרו
למרחוק כמו ארמון מלכים מפואר, עד שנכנס בשעריו וגילה מעט לתדהמתו את המולת
האנשים, וכמות הרציפים האין סופית ובקומות שונות, מלוות בשאון הרכבות הכבדות על
פני מסילות המתכות, שהיו משמיעות תמיד צליל חריקה מיוחד רק להם, וכל אלה מלוות
בשריקות הסדרנים בכל פעם לפני טריקת דלתות הרכבת כמו קוראות לנוסעים להכנס מהר אל
בטן גוף המתכת הכבד הזה, הקרונות, שהכיל בתוכו כמויות עצומות של בני אדם מכל
הגוונים הצבעים והמדינות, שנכנסים אל מסעם החדש בתוך גוש הברזל הכבד הזה.
עומר, מצוייד בכרטיס במחלקה הראשונה, בהנחיית הוריו, כי הם הרי נשאו בעלויות מסעו הזה
כמעט כולו, ומשום שחשבו הם כי מוטב שבנסיעותיו במיוחד הארוכות ממקום למקום שיהיה
בטוח ונינוח, עדיף שיסע במחלקה ראשונה, וכך עשה בנסיעתו הארוכה הראשונה באירופה,
הנסיעה לדרום גרמניה, מינכן, מסע לא קצר בן 12 שעות תמימות, עם עצירות ביניים
לאיסוף נוסף במספר מקומות ברחבי גרמניה.
והוא המתין כעט בתחנה, ישוב על ספסל המתכת, בין ההמון, ליד צעירים אחרים, ממתין להגעת
הרכבת במועדה.
הוא סקר את סביבתו ההומה מתפעל מההמון, מכמות הרציפים והרכבות, והתפעל איך בכל הבליל הזה
שרר סוג של סדר כמעט מופתי, היה שם סוג של רעש וקולות שקטים, כמו מסודרים,
למרות עוצמתם.
הרכבת היעודה הגיעה בדיוק בזמן, והוא מהר למצוא את הקרון אליו היה כרטיסו מיועד, קרון 1,
כמעט בראש הרכבת מיד אחרי הקטר, ואחריו עוד כמות עצומה של קרונות רתומים האחד לשני
עד כי קצה הרכבת לא נראתה לו יותר ממקום הקרון שלו, הוא ניתר בקלילות ותרמילו
העמוס על גבו, אל תוך הקרון המזמין מחפש את מקומו המסומן, הקרון היה נאה ונקי
למראה, ומחולק למושבים מהודרים משהו, מרופדי נוחות בצבע ארגמן,
מסודרים זה מול זה, פנים אל פנים, ובמרכז בינהם הפריד שולחן מקובע לריצפה, על השולחן פרושה
מפה לבנה הנאחזת אליו במקבעי מתכת מסוגננים.
הוא אכסן את תרמילו עב הכרס אל המקום המיועד למטען בכניסה לקרון, ופנה אל מקומו המסומן,
והתמקם בו נינוח לנסיעה הארוכה שעדיין לא החלה, והיה מצוייד בארנקו, בספר מהבית
שעוד לא הספיק לקרוא, ובמכשיר הסלולרי המשוכלל שהיה ברשותו, סוג של חיבור מיוחד
לעולם באמצעות הרשת שהיתה פתוחה וחופשית בקרון בו היה.
הוא התרווח בנוחות על מושבו, סוקר את סביבתו למשך השעות הרבות הבאות.
במושב ממש מולו, ישב נוסע רחב כתפיים, שהיה מכונס כולו בתוך המחשב האישי שלו, מתקתק ללא
הפסק על מקשי המקלדת שבתוכו כמו בלי הפסק.
בנימוסיו ברך עומר את שותפו למושב הקרון, ״הלוו״ ונענה בחטף, כמעט לא מתחשב ״היי״, ושב
במהירות לפעולת הכתיבה בה היה עסוק ללא לאות, האיש היה שם לפני עומר, כלומר עלה
לרכבת עוד קודם, אולי בבלגיה או בצרפת, משם החלה זאת את מסעה, ודומה היה כאילו
האיש ממול היה כבר חלק מהנוף בקרון, וחליפות הנוסעים הבאים ושבים מולו כמו כבר לא
מרשימים אותו כל כך, לפחות לא בכדי למנוע ממנו להמשיך במלאכת ההקלדה למחשבו האישי
עד כדי התעלמות מסובביו כמעט לגמרי.
ההתעלמות הזאת תוך הפטרת ״היי״ מקוצרת שידרה לעומר סוג של יוהרה אירופאית, ומיד עלתה השאלה בנבכי מחשבתו של עומר,מעניין מאין בא האיש הזה?
בינתיים החלה הרכבת נגררת אחר הקטר, הדלתות נטרקו, והיא החלה אט אט נעה אל מחוץ לרציפי
התחנה באמסטרדם, מגבירה מהירות אחר כך, ויוצאת אל המרחבים של אירופה מלאים בירוק.
כמה היתה מפליאה בעיניו עוצמתו של הקטר הזה, הגורר אחריו נחש קרונות ארוך וכבד, עד כי יכול
הוא להובילם במהירות של כמעט 250 קמ״ש למחוז חפצם של הנוסעים הממלאים אותם על
מטענם, שאון שעטת הרכבת כמעט ולא נשמע בתוך הקרון, למעט קירטועי רעש קצובים, כמו
דפיקות עמומות של גלגלי המתכת על פני המסילה, בקצב אחיד המאט בכל פעם שהרכבת היתה
מאטה, ומגביר קצב בכל פעם שהגבירה היא את מהירותה.
עומר הגניב מבטו שוב לאיש ממול, כאשר זה בדיוק הפסיק לתקתק אל מחשבו, הותיר את המחשב
פעור לפניו על השולחן, ומבטו כעט הופנה אל חלון הקרון רחב המימדים, מביט החוצה,
מבע פניו גילה סוג של הנאה מהנוף הנגלה ממול נוכח תנועתה המהירה של הרכבת, צדודיתו
גילתה תווים צרים לפנים עגולות, הוא היה מגולח למשעי, וניחוח מי הגילוח עדיין פרחו
לידו, כאשר היה שב ומקליד אל מחשבו מדי פעם בפעם היה עוטר במשקפי ראייה קטנים את
חוטמו, מביט דרכן אל המילים הכתובות.
ועומר החל בנתיים גולש במכשירו הסלולרי אל העולם הוירטואלי כמו מעביר את הזמן, בעוד האיש
ממול אינו מגלה עניין בו, או מרמז על רצון להחליף איתו מילה.
ובעצם, חשב לעצמו אז עומר:
״בעצם האיש יכול להיות אבא שלי, למה שידבר איתי?״
העלה אז עומר בדעתו כי האיש הוא איש עסקים, מנהל או משהו, ״בטוח״ נדדה מחשבתו הסקרנית,
האיש היה לבוש בחליפה מחויטת, בצבע אפור, חולצת תכלת מכופתרת חנוטה בעניבה תואמת,
פסים פסים, אפור וכחול, ונעליו בהקו והבריקו, כשישב שלוב רגליים בנינוחות משהו
בהפסקות ההקלדות על מחשבו.
״הוא בטח גרמני״ חשב, ראשו של האיש היה גלוח לגמרי, כמו אלה שאימצו את אפנת הקרחת רק בגלל
שכמות רעמת שיערם פחתה, על אף שזקיפי שיערות נראו בכל זאת בחזית קודקדו, משום מה
ראשו הגלוח שידך את האיש לגרמניה כמו באופן אוטומטי בעיניו של עומר.
אם הוא גרמני, חשב עומר, מעניין איפה הוא היה במלחמה ההיא, או מעניין היכן היו הוריו, מה
הם עשו בימי המלחמה ההיא, ״הייתכן שהוא בן למשפחה גרמנית שניסתה לחסל את משפחתי?״
שאל בליבו בלי באמת לקבל מענה.
חלפו כבר שעתיים, והאיש לא דיבר, כאשר הגיעה עגלת השירות להציע ארוחה ושתייה, פנה בשפה לא
מוכרת למלצרית, כנראה פלמית, הולנדית, חשב, אבל היה בה בשפתו משהו שונה מההולנדית
ששמע במשך שבועיים באמסטרדם, כן חשב, גרמני דובר הולנדית, המבטא מסגיר, וגינוני
ידיו בהצביעו על סוג המנה שיזמין, היו בהן משהו החושף עדינות ונימוסים ממש
גרמניים.
עומר בקש לעצמו סנדוויץ המבורגר עסיסי מלווה בצ׳יפס בלבד, וליד ציווה וקיבל פחית קוקה קולה רחבת מתניים.
הוא אחז בשתי ידיו את הלחמנייה הגדולה עמוסת בשר ורוטב, לא לפני ששפך קטשופ בנדיבות לתוכה,
ושיניו בצעו בה ביסים גדולים של עונג, בעת שהרוטבים נזלו לצידי שפתיו, עד כי נאלץ
למשוך אל שפתיו וסנטרו את מפית השרות ולנקותם, כמעט אחרי כל ביס, בין לבין השחיל
תפוד צ׳יפס לפיו העמוס, וגם לגם מן המשקה בלגימות קש קלות.
והאיש מולו בקש לחמניות קטנות וחמות, סלט ירקות אירופאי לגמרי, בלי עגבניות, רק עשבים
ירוקים, מזג לתוכן רוטב לבן משהו, פרש את ממחטת השרות על ברכיו, והחל מעלה ירק
רטוב באמצעות סכין מהודרת אל מזלג תואם, בכמויות קטנות, ולועס אותם כאילו היו מעדן
אלהים על פני אדמות, לא לפני שהזמין כוס יין שנראה לעומר משובח, יין שניחוחו הגיע
עד לחוטמו שלו.
האיש ממול מרח בעדינות מעט חמאה על פני הלחמניות אחת, אחת, כל אחת בתורה, והיה נוגס בהן
בעונג לאט ולעס הרבה פעמים בטרם בלע את תוכן פיו והוליך אותם אל תוך ביטנו.
גינוני האוכל של האיש רק הגבירו את תחושת הבוז של עומר אליו, הכל היה בעיניו כל כך מעודן,
כל כך נימוסי, כל כך גרמני.
״גרמני עשיר ומפונק, וגם לך תדע מה עשה הוא, הוריו או משפחתו לנו בימים הנוראים של
ההשמדה״.
העובדה שהאיש עדיין לא החליף מילה עם עומר עדיין רק הגבירה את תחושת סלידתו ממנו ומן
היוהרה שלו.
הנופים שהתגלו מבעד לחלונות הקרון היו של גרמניה, שדות עצומים, חורשות ויערות, כמו מרחבי
אין סוף של ירוק, מפעם בפעם נגלה נופו של אגם מרהיב באמצע גן העדן הזה, וגם נתיבו
של נהר מעוקל כאילו מעטר את הנוף הקסום במיים זורמים.
מעוררי קינאה היו הנופים הנהדרים האלה, חשב עומר, חבל שהם שייכים לאיש ממול ולא לנו למשל,
תהה.
כאשר הגניב שוב מבט אל האיש ממול, היתה ידו של האיש מונחת בניחוחות על פני השולחן, והוא
היה שקוע שוב במבטים אל הנוף המרהיב הניבט לאורך כל הנסיעה, שרוול מקטורנו נמתח
מעט למעלה, חשף באחת כף יד בעלת אצבעות ארוכות, ״כמו של פסנתרן״ חשב, בקצה כף
ידו ענד שעון יוקרה, עומר התמקד בו בשעון וזיהה, ״קארטייה״, לחש בליבו, הוא ידע את
המותג בגלל דודתו העשירה ובעלת הרהב שענדה גם היא את אותו המותג עצמו, עוד
הוכחה לשחצנותו של זה ממול, חשב.
וזרת ידו של האיש היתה מעוטרת בטבעת משובצת באבן שחורה וקטנה, סוג של אבן המסמלת תואר
אקדמי, כך הסביר לו באקראי ימים קודם חברו לטיול מסביר את הטבעות הגבריות הללו על
אצבעותיהם של חלק מהגברים באירופה, ועומר עכשיו העלה במחשבתו את מכלול מסקנותיו על
האיש שממול, ועשה זאת בשאת נפש משהו בעקבות מה שחשב שניגלה לו:
״אקדמאי, איש עסקים, פסנתרן, ובן לנאצים צוררים״
ובנוסף לכל אלה, חשב עומר, ״הוא לא חברותי, לא מחליף מילה איתי, בודאי זיהה את ישראלותי,
ומתעב אותי ממש״, חשב ושתק.
עומר חשב שהאיש זיהה את ישראליותו משום שבזמן ששלף הוא את הספר מהבית, לקרוא בו מעט, זה
החדש של ניר ברעם, ״צל עולם״ עיטר את כריכתו, אז באורח פלא הביט האיש כמעט
בפעם הראשונה לעברו מבט ממושך, אל הספר או אליו, לא בדיוק ידע, ואז הבחין עומר
בעיניו התכולות ירוקות כאלה, שכאשר נפגשו עיניו בהן היו הן כה חודרות, עד כי כאילו
נאלץ עומר להשפיל את עיניו ולהסיט את מבטו ממנו, והאיש אז גם העלה חיוך סמויי,
ממזרי משהו על פניו, זה המרמז כאילו תפש את עומר בישראליותו.
״כנראה זיהה את העברית״ חשב בליבו עומר, ומיד מיהר ותחב את הספר בחזרה למקומו, מוחבא
משהו, שמא תתגלה שפתו שלו וישראליותו, וכל זאת במצוות כללי הבטחון שאמרו לו לנהוג
על פיהם:
״אל תבליט או תחשוף את ישראליותך״ אמרו לו לפני שיצא, גם חברים, גם מפקדים וגם
ההורים, והוא לא הוציא שוב את הספר אל מולו של האיש.
כמעט ארבע שעות מאז יצא מאמסטרדם, עומר חש בהאטת קצב הנסיעה של הרכבת כהכנה לעצירה
הראשונה בפרנקפורט, גרמניה, על פי לוח הזמנים האלקטרוני התלויי בגאווה בקרון נותרו
עוד כעשרים דקות לעצירה, והאיש ממול החל אורז את מחשבו ותוחב אותו לתיק העור עב
הכרס החום שלידו, ועומר שמח כאשר הבין שהשחצן הנאצי כנראה יורד עוד מעט, מתפלל
בליבו לחברה מוצלחת יותר שתחליף אותו בהמשך הדרך.
המבקר לבוש המדים המאיימים צעד לעברם מבקש להציג את כרטיסי הנסיעה, מחוייך ומודה בנימוס
בשלל שפות לנוסעים, גרמנית, אנגלית, צרפתית, הולנדית, כל אחד בשפתו זכה לחיוך
נימוסי ותודה.
עומר החל מפשפש בכיסי הג׳ינס שלו להכין את הכרטיס שלו להצגה, ופניו הביעו דאגה משהו כאשר לא מצא, הוא פשפש שוב ושוב בכיסים מקדימה ובאלו מאחור, פתח לרווחה את ארנקו ופשפש בכל
מחלקותיו, ולא מצא.
עכשיו כבר היה המבקר לידו והשיב לאיש ממול את כרטיסו בחיוך והודה לו בגרמנית חדה, ואז
התפנה אליו במבט מבקש, דורש, לראות את כרטיסו, אט אט התחלף החיוך הנעים של המבקר
למבט זעוף על הצעיר הסורר.
ועומר באנגלית קצת עילגת בקש לחפש בתרמילו, אץ להביא אותו, לא בלי מבטו העוקב והבוחן של
המבקר, של כל נוסעי הקרון, ושל האיש ממול, עלתה בדעתו של עומר עכשיו המחשבה שהשחצן
הזה בטח שמח לאידו, דאגתו הפכה לסוג של חרדה קלה כאשר כל חיפושי הכרטיס גם בתרמילו
לא העלו דבר.
המבקר החל להיות חסר סבלנות וממש כועס, הרכבת כמעט והגיעה אל התחנה, ״תצטרך להצטרף אלי
בתחנה הקרובה לבירור״ הפטיר המבקר בגרמנית שוטפת ונוקשה, ואחר כך באנגלית מקרטעת
בעלת מבטא גרמני כבד, ועומר לא הבין מדוע עליו לעבור את החוויה המביכה הזאת,
שכנראה תעכב את מסעו ובודאי תעלה לו בעוד כסף שיצטרך הוא אחר כך לבקש מהוריו.
ובדיוק כשכמעט התייאש, והמבקר ניצב זועף עוד יותר מרגע לרגע לידו, פנה האיש ממול אל המבקר
ושוחח איתו בגרמנית, ועומר הבחין בין לבין שגם הגרמנית של האיש היתה בעלת מבטא
מוזר, לא כמו זו של המבקר, תהה, נשמע כמו של הולנדי המדבר גרמנית חשב, המבקר השיב
לאיש ממול מילים בשטף, תוך תנועות ידיים המצביעות על מנפיק הכרטיסים האוטומטי שאחז
בידו, עומר לא הספיק להבין את תוכן שיחתם, המבקר שאל את עומר אז ליעד נסיעתו, והוא
השיב בתחושת השפלה נבוכה משהו: ״מינכן״.
אז שלף האיש ממול שטרי כסף מארנקו והושיט אותם למבקר, המבקר הנפיק כרטיס והושיט אותו לעומר, רק אז הבין עומר שהשחצן שילם עבורו לכרטיס חדש ונתמלא ליבו מבוכה עוד יותר גדולה
מזו שאחזה בו עד עכשיו.
אז פנה האיש לעומר בפעם הראשונה:
״מטייל, מה?״... בעברית, ״כן״ ענה עומר, ״תודה איך אשיב לך את הכסף?״ ״שמי גל״, אמר,
והוא השיב: ״נעים מאוד, אני עומר״, ואז הוסיף האיש: ״הנה כרטיס הביקור שלי,
תבלה טוב, שמור על עצמך, ועל הכרטיסים שלך״ אמר לעומר, בעברית רהוטה, ישראלית
לגמרי, ״לא העלתי בדעתי שאתה ישראלי״ אמר לו עומר משפיל מבט, והאיש ענה:
״אני ידעתי שאתה כן, ראיתי את הספר, כשאתה נבהלת...״
הרכבת עמדה מנוע כעט ושאונה פסק, תנועת נוסעים החלה מתחלפת, נפרדו הם לשלום, במהירות, גל
ירד לדרכו, ועומר המשיך את מסעו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רון זכאי -רז