| 9/2013
 שלכת של פנים
שלכת, מזכירה לי מעגלים,
כמו חיבוקים של חום וקור,
ומשילה את מסכות כל העונות,
ושם,רק העצים עוד ניצבים,
הם לא חומקים כשנחשפים לאור,
ומזדקפים עד קצה הבהונות,
בכל החורף,הקר שבעונות.
ובני אדם, אז מתכסים,
כמו מוסיפים שכבות לעור,
מסתירים פנים באין ספור מסכות,
וקומתם נחבאת בין השמיכות,
כאילו יראים פן יחשף סודם לאור,
כמו מחביאים גופם בתוך החלומות,
ממאנים,ולא פותחים הלבבות.
והעצים תמיד זקופי קומה עומדים,
כמו מגלים הכל בלי מעצור,
זקופים,כאילו מתריסים,כך שבועות,
בעת שבני האדם אז,נחבאים,
לא מאמצים נימת חופש,דרור,
ומחמיצים את כל האמיתות,
כאילו פוחדים לחשוף את הסודות.
עם בוא אביב,יעלו פרחים,
תעלה אז שמש מלוא האור,
חום היום יגבר על קור הלב והצינות,
והעצים אז,יעטו כסוי של אש מלוא עלים,
והאדם ישיל קמצוץ של מסכות,
והעצים בזקיפותם יתלבשו אז בשכבות,
ושוב בגאווה יתפארו במלבושם והדרו.
ואני מביט בהם מעט בהשתאות,
על העצים המתכסים לחום,
ומתפשטים כליל אל מול כל הצינות,
זקופי קומה, בלי כסות של מסכות,
ומתפלל בתוך ליבי ליום,
שייתייצבו גם כך,בלי כיסויים,בלי מסכות,
כל האנשים,כל בני האדם, לחיות.
| |
 הכל בראש עומר המתין בסבלנות בתחנה המרכזית העצומה הזאת במרכז אמסטרדם, הוא הגיע לשם אחר שבועיים תמימים של בילויי מטורף בתוך נפלאות העיר המזמינה הזאת ביחד עם חבריו, הם החליטו להתחיל את טיול השחרור מהצבא שלהם דווקא באמסטרדם בסוג של התחלת תחושת החופש מהלפיתה של הצבא, במקום שנהגו הוא וחבריו לדמיין בימי הצבא, כמו מבטיחים לעצמם להיות שם, והגשימו יחד את חלומם הזה. עכשיו חלפו שבועיים מאז נחתו בעיר, ועומר הותיר את חבריו מאחור לפי התכנון, חלקם ישובו לארץ, וחלקם ימשיכו משם למזרח הרחוק, לא לפני שנפרד מהם לשלום בתפיחות שכם וחיבוק צבאי וגברי. הוא ממשיך לבדו במסע כפי שתכנן, טיול תרמילים באירופה ונפלאותיה אשר החלו בהולנד ויסתיימו אחר שלשה חודשים בדיוק באותה העיר הזאת ממנה ישוב הביתה.
עומר רק השתחרר מהצבא, בן כמעט 22 שנים, צעיר וכל החיים לפניו, והוא חש גם שכל העולם מונח לפניו מזמין אותו לכבוש את סודותיו, והוא כבן למשפחה ממוצא גרמני שחלקים גדולים ממנה הושמדו במלחמה, בחר דווקא להתחיל את מסעו בחיפוש מהלך חייהם של סבא וסבתא והוריהם, אלה שהתחילו במינכן, עד לזוועות המוות, וסבו שברח וניצל בנס ממלתעות הנאצים שם.
קומתו ממוצעת שיערו חום בהיר ובעל עיניים סקרניות ומביטות ושואלות, כמו רוצה לדעת ללמוד ולחשוף הכל. ובעל יצירה היה דמיונו ומוחו, היה תמיד מפליג במחשבות ומסקנות בתוך ראשו כמעט על כל גילויי חדש, עד כי דבקה בו גם דמות החטטן הבילוי נילאה, מפליג בתיאורי הגילויים שלו עד לכדי הגזמה מגוחכת. כך נודע הוא בין חבריו, ובין בני ביתו.
ועל אף כל אלה היה עומר ממושמע ביישן, זהיר ונחבא.
הוא צעד ברחוב הראשי המוביל אל התחנה המרכזית באמסטרדם מרחק לא רב מבית המלון, או האכסניה לצעירים בה התגורר עם חבריו בשבועיים האחרונים, ובניין התחנה המרכזית ניבט בהדרו למרחוק כמו ארמון מלכים מפואר, עד שנכנס בשעריו וגילה מעט לתדהמתו את המולת האנשים, וכמות הרציפים האין סופית ובקומות שונות, מלוות בשאון הרכבות הכבדות על פני מסילות המתכות, שהיו משמיעות תמיד צליל חריקה מיוחד רק להם, וכל אלה מלוות בשריקות הסדרנים בכל פעם לפני טריקת דלתות הרכבת כמו קוראות לנוסעים להכנס מהר אל בטן גוף המתכת הכבד הזה, הקרונות, שהכיל בתוכו כמויות עצומות של בני אדם מכל הגוונים הצבעים והמדינות, שנכנסים אל מסעם החדש בתוך גוש הברזל הכבד הזה. עומר, מצוייד בכרטיס במחלקה הראשונה, בהנחיית הוריו, כי הם הרי נשאו בעלויות מסעו הזה כמעט כולו, ומשום שחשבו הם כי מוטב שבנסיעותיו במיוחד הארוכות ממקום למקום שיהיה בטוח ונינוח, עדיף שיסע במחלקה ראשונה, וכך עשה בנסיעתו הארוכה הראשונה באירופה, הנסיעה לדרום גרמניה, מינכן, מסע לא קצר בן 12 שעות תמימות, עם עצירות ביניים לאיסוף נוסף במספר מקומות ברחבי גרמניה. והוא המתין כעט בתחנה, ישוב על ספסל המתכת, בין ההמון, ליד צעירים אחרים, ממתין להגעת הרכבת במועדה.
הוא סקר את סביבתו ההומה מתפעל מההמון, מכמות הרציפים והרכבות, והתפעל איך בכל הבליל הזה שרר סוג של סדר כמעט מופתי, היה שם סוג של רעש וקולות שקטים, כמו מסודרים, למרות עוצמתם. הרכבת היעודה הגיעה בדיוק בזמן, והוא מהר למצוא את הקרון אליו היה כרטיסו מיועד, קרון 1, כמעט בראש הרכבת מיד אחרי הקטר, ואחריו עוד כמות עצומה של קרונות רתומים האחד לשני עד כי קצה הרכבת לא נראתה לו יותר ממקום הקרון שלו, הוא ניתר בקלילות ותרמילו העמוס על גבו, אל תוך הקרון המזמין מחפש את מקומו המסומן, הקרון היה נאה ונקי למראה, ומחולק למושבים מהודרים משהו, מרופדי נוחות בצבע ארגמן, מסודרים זה מול זה, פנים אל פנים, ובמרכז בינהם הפריד שולחן מקובע לריצפה, על השולחן פרושה מפה לבנה הנאחזת אליו במקבעי מתכת מסוגננים.
הוא אכסן את תרמילו עב הכרס אל המקום המיועד למטען בכניסה לקרון, ופנה אל מקומו המסומן, והתמקם בו נינוח לנסיעה הארוכה שעדיין לא החלה, והיה מצוייד בארנקו, בספר מהבית שעוד לא הספיק לקרוא, ובמכשיר הסלולרי המשוכלל שהיה ברשותו, סוג של חיבור מיוחד לעולם באמצעות הרשת שהיתה פתוחה וחופשית בקרון בו היה. הוא התרווח בנוחות על מושבו, סוקר את סביבתו למשך השעות הרבות הבאות. במושב ממש מולו, ישב נוסע רחב כתפיים, שהיה מכונס כולו בתוך המחשב האישי שלו, מתקתק ללא הפסק על מקשי המקלדת שבתוכו כמו בלי הפסק.
בנימוסיו ברך עומר את שותפו למושב הקרון, ״הלוו״ ונענה בחטף, כמעט לא מתחשב ״היי״, ושב במהירות לפעולת הכתיבה בה היה עסוק ללא לאות, האיש היה שם לפני עומר, כלומר עלה לרכבת עוד קודם, אולי בבלגיה או בצרפת, משם החלה זאת את מסעה, ודומה היה כאילו האיש ממול היה כבר חלק מהנוף בקרון, וחליפות הנוסעים הבאים ושבים מולו כמו כבר לא מרשימים אותו כל כך, לפחות לא בכדי למנוע ממנו להמשיך במלאכת ההקלדה למחשבו האישי עד כדי התעלמות מסובביו כמעט לגמרי. ההתעלמות הזאת תוך הפטרת ״היי״ מקוצרת שידרה לעומר סוג של יוהרה אירופאית, ומיד עלתה השאלה בנבכי מחשבתו של עומר,מעניין מאין בא האיש הזה? בינתיים החלה הרכבת נגררת אחר הקטר, הדלתות נטרקו, והיא החלה אט אט נעה אל מחוץ לרציפי התחנה באמסטרדם, מגבירה מהירות אחר כך, ויוצאת אל המרחבים של אירופה מלאים בירוק. כמה היתה מפליאה בעיניו עוצמתו של הקטר הזה, הגורר אחריו נחש קרונות ארוך וכבד, עד כי יכול הוא להובילם במהירות של כמעט 250 קמ״ש למחוז חפצם של הנוסעים הממלאים אותם על מטענם, שאון שעטת הרכבת כמעט ולא נשמע בתוך הקרון, למעט קירטועי רעש קצובים, כמו דפיקות עמומות של גלגלי המתכת על פני המסילה, בקצב אחיד המאט בכל פעם שהרכבת היתה מאטה, ומגביר קצב בכל פעם שהגבירה היא את מהירותה.
עומר הגניב מבטו שוב לאיש ממול, כאשר זה בדיוק הפסיק לתקתק אל מחשבו, הותיר את המחשב פעור לפניו על השולחן, ומבטו כעט הופנה אל חלון הקרון רחב המימדים, מביט החוצה, מבע פניו גילה סוג של הנאה מהנוף הנגלה ממול נוכח תנועתה המהירה של הרכבת, צדודיתו גילתה תווים צרים לפנים עגולות, הוא היה מגולח למשעי, וניחוח מי הגילוח עדיין פרחו לידו, כאשר היה שב ומקליד אל מחשבו מדי פעם בפעם היה עוטר במשקפי ראייה קטנים את חוטמו, מביט דרכן אל המילים הכתובות. ועומר החל בנתיים גולש במכשירו הסלולרי אל העולם הוירטואלי כמו מעביר את הזמן, בעוד האיש ממול אינו מגלה עניין בו, או מרמז על רצון להחליף איתו מילה. ובעצם, חשב לעצמו אז עומר: ״בעצם האיש יכול להיות אבא שלי, למה שידבר איתי?״ העלה אז עומר בדעתו כי האיש הוא איש עסקים, מנהל או משהו, ״בטוח״ נדדה מחשבתו הסקרנית, האיש היה לבוש בחליפה מחויטת, בצבע אפור, חולצת תכלת מכופתרת חנוטה בעניבה תואמת, פסים פסים, אפור וכחול, ונעליו בהקו והבריקו, כשישב שלוב רגליים בנינוחות משהו בהפסקות ההקלדות על מחשבו.
״הוא בטח גרמני״ חשב, ראשו של האיש היה גלוח לגמרי, כמו אלה שאימצו את אפנת הקרחת רק בגלל שכמות רעמת שיערם פחתה, על אף שזקיפי שיערות נראו בכל זאת בחזית קודקדו, משום מה ראשו הגלוח שידך את האיש לגרמניה כמו באופן אוטומטי בעיניו של עומר. אם הוא גרמני, חשב עומר, מעניין איפה הוא היה במלחמה ההיא, או מעניין היכן היו הוריו, מה הם עשו בימי המלחמה ההיא, ״הייתכן שהוא בן למשפחה גרמנית שניסתה לחסל את משפחתי?״ שאל בליבו בלי באמת לקבל מענה. חלפו כבר שעתיים, והאיש לא דיבר, כאשר הגיעה עגלת השירות להציע ארוחה ושתייה, פנה בשפה לא מוכרת למלצרית, כנראה פלמית, הולנדית, חשב, אבל היה בה בשפתו משהו שונה מההולנדית ששמע במשך שבועיים באמסטרדם, כן חשב, גרמני דובר הולנדית, המבטא מסגיר, וגינוני ידיו בהצביעו על סוג המנה שיזמין, היו בהן משהו החושף עדינות ונימוסים ממש גרמניים.
עומר בקש לעצמו סנדוויץ המבורגר עסיסי מלווה בצ׳יפס בלבד, וליד ציווה וקיבל פחית קוקה קולה רחבת מתניים.
הוא אחז בשתי ידיו את הלחמנייה הגדולה עמוסת בשר ורוטב, לא לפני ששפך קטשופ בנדיבות לתוכה, ושיניו בצעו בה ביסים גדולים של עונג, בעת שהרוטבים נזלו לצידי שפתיו, עד כי נאלץ למשוך אל שפתיו וסנטרו את מפית השרות ולנקותם, כמעט אחרי כל ביס, בין לבין השחיל תפוד צ׳יפס לפיו העמוס, וגם לגם מן המשקה בלגימות קש קלות.
והאיש מולו בקש לחמניות קטנות וחמות, סלט ירקות אירופאי לגמרי, בלי עגבניות, רק עשבים ירוקים, מזג לתוכן רוטב לבן משהו, פרש את ממחטת השרות על ברכיו, והחל מעלה ירק רטוב באמצעות סכין מהודרת אל מזלג תואם, בכמויות קטנות, ולועס אותם כאילו היו מעדן אלהים על פני אדמות, לא לפני שהזמין כוס יין שנראה לעומר משובח, יין שניחוחו הגיע עד לחוטמו שלו.
האיש ממול מרח בעדינות מעט חמאה על פני הלחמניות אחת, אחת, כל אחת בתורה, והיה נוגס בהן בעונג לאט ולעס הרבה פעמים בטרם בלע את תוכן פיו והוליך אותם אל תוך ביטנו. גינוני האוכל של האיש רק הגבירו את תחושת הבוז של עומר אליו, הכל היה בעיניו כל כך מעודן, כל כך נימוסי, כל כך גרמני. ״גרמני עשיר ומפונק, וגם לך תדע מה עשה הוא, הוריו או משפחתו לנו בימים הנוראים של ההשמדה״. העובדה שהאיש עדיין לא החליף מילה עם עומר עדיין רק הגבירה את תחושת סלידתו ממנו ומן היוהרה שלו.
הנופים שהתגלו מבעד לחלונות הקרון היו של גרמניה, שדות עצומים, חורשות ויערות, כמו מרחבי אין סוף של ירוק, מפעם בפעם נגלה נופו של אגם מרהיב באמצע גן העדן הזה, וגם נתיבו של נהר מעוקל כאילו מעטר את הנוף הקסום במיים זורמים. מעוררי קינאה היו הנופים הנהדרים האלה, חשב עומר, חבל שהם שייכים לאיש ממול ולא לנו למשל, תהה. כאשר הגניב שוב מבט אל האיש ממול, היתה ידו של האיש מונחת בניחוחות על פני השולחן, והוא היה שקוע שוב במבטים אל הנוף המרהיב הניבט לאורך כל הנסיעה, שרוול מקטורנו נמתח מעט למעלה, חשף באחת כף יד בעלת אצבעות ארוכות, ״כמו של פסנתרן״ חשב, בקצה כף ידו ענד שעון יוקרה, עומר התמקד בו בשעון וזיהה, ״קארטייה״, לחש בליבו, הוא ידע את המותג בגלל דודתו העשירה ובעלת הרהב שענדה גם היא את אותו המותג עצמו, עוד הוכחה לשחצנותו של זה ממול, חשב.
וזרת ידו של האיש היתה מעוטרת בטבעת משובצת באבן שחורה וקטנה, סוג של אבן המסמלת תואר אקדמי, כך הסביר לו באקראי ימים קודם חברו לטיול מסביר את הטבעות הגבריות הללו על אצבעותיהם של חלק מהגברים באירופה, ועומר עכשיו העלה במחשבתו את מכלול מסקנותיו על האיש שממול, ועשה זאת בשאת נפש משהו בעקבות מה שחשב שניגלה לו: ״אקדמאי, איש עסקים, פסנתרן, ובן לנאצים צוררים״ ובנוסף לכל אלה, חשב עומר, ״הוא לא חברותי, לא מחליף מילה איתי, בודאי זיהה את ישראלותי, ומתעב אותי ממש״, חשב ושתק.
עומר חשב שהאיש זיהה את ישראליותו משום שבזמן ששלף הוא את הספר מהבית, לקרוא בו מעט, זה החדש של ניר ברעם, ״צל עולם״ עיטר את כריכתו, אז באורח פלא הביט האיש כמעט בפעם הראשונה לעברו מבט ממושך, אל הספר או אליו, לא בדיוק ידע, ואז הבחין עומר בעיניו התכולות ירוקות כאלה, שכאשר נפגשו עיניו בהן היו הן כה חודרות, עד כי כאילו נאלץ עומר להשפיל את עיניו ולהסיט את מבטו ממנו, והאיש אז גם העלה חיוך סמויי, ממזרי משהו על פניו, זה המרמז כאילו תפש את עומר בישראליותו.
״כנראה זיהה את העברית״ חשב בליבו עומר, ומיד מיהר ותחב את הספר בחזרה למקומו, מוחבא משהו, שמא תתגלה שפתו שלו וישראליותו, וכל זאת במצוות כללי הבטחון שאמרו לו לנהוג על פיהם: ״אל תבליט או תחשוף את ישראליותך״ אמרו לו לפני שיצא, גם חברים, גם מפקדים וגם ההורים, והוא לא הוציא שוב את הספר אל מולו של האיש. כמעט ארבע שעות מאז יצא מאמסטרדם, עומר חש בהאטת קצב הנסיעה של הרכבת כהכנה לעצירה הראשונה בפרנקפורט, גרמניה, על פי לוח הזמנים האלקטרוני התלויי בגאווה בקרון נותרו עוד כעשרים דקות לעצירה, והאיש ממול החל אורז את מחשבו ותוחב אותו לתיק העור עב הכרס החום שלידו, ועומר שמח כאשר הבין שהשחצן הנאצי כנראה יורד עוד מעט, מתפלל בליבו לחברה מוצלחת יותר שתחליף אותו בהמשך הדרך.
המבקר לבוש המדים המאיימים צעד לעברם מבקש להציג את כרטיסי הנסיעה, מחוייך ומודה בנימוס בשלל שפות לנוסעים, גרמנית, אנגלית, צרפתית, הולנדית, כל אחד בשפתו זכה לחיוך נימוסי ותודה. עומר החל מפשפש בכיסי הג׳ינס שלו להכין את הכרטיס שלו להצגה, ופניו הביעו דאגה משהו כאשר לא מצא, הוא פשפש שוב ושוב בכיסים מקדימה ובאלו מאחור, פתח לרווחה את ארנקו ופשפש בכל מחלקותיו, ולא מצא. עכשיו כבר היה המבקר לידו והשיב לאיש ממול את כרטיסו בחיוך והודה לו בגרמנית חדה, ואז התפנה אליו במבט מבקש, דורש, לראות את כרטיסו, אט אט התחלף החיוך הנעים של המבקר למבט זעוף על הצעיר הסורר. ועומר באנגלית קצת עילגת בקש לחפש בתרמילו, אץ להביא אותו, לא בלי מבטו העוקב והבוחן של המבקר, של כל נוסעי הקרון, ושל האיש ממול, עלתה בדעתו של עומר עכשיו המחשבה שהשחצן הזה בטח שמח לאידו, דאגתו הפכה לסוג של חרדה קלה כאשר כל חיפושי הכרטיס גם בתרמילו לא העלו דבר.
המבקר החל להיות חסר סבלנות וממש כועס, הרכבת כמעט והגיעה אל התחנה, ״תצטרך להצטרף אלי בתחנה הקרובה לבירור״ הפטיר המבקר בגרמנית שוטפת ונוקשה, ואחר כך באנגלית מקרטעת בעלת מבטא גרמני כבד, ועומר לא הבין מדוע עליו לעבור את החוויה המביכה הזאת, שכנראה תעכב את מסעו ובודאי תעלה לו בעוד כסף שיצטרך הוא אחר כך לבקש מהוריו. ובדיוק כשכמעט התייאש, והמבקר ניצב זועף עוד יותר מרגע לרגע לידו, פנה האיש ממול אל המבקר ושוחח איתו בגרמנית, ועומר הבחין בין לבין שגם הגרמנית של האיש היתה בעלת מבטא מוזר, לא כמו זו של המבקר, תהה, נשמע כמו של הולנדי המדבר גרמנית חשב, המבקר השיב לאיש ממול מילים בשטף, תוך תנועות ידיים המצביעות על מנפיק הכרטיסים האוטומטי שאחז בידו, עומר לא הספיק להבין את תוכן שיחתם, המבקר שאל את עומר אז ליעד נסיעתו, והוא השיב בתחושת השפלה נבוכה משהו: ״מינכן״. אז שלף האיש ממול שטרי כסף מארנקו והושיט אותם למבקר, המבקר הנפיק כרטיס והושיט אותו לעומר, רק אז הבין עומר שהשחצן שילם עבורו לכרטיס חדש ונתמלא ליבו מבוכה עוד יותר גדולה מזו שאחזה בו עד עכשיו.
אז פנה האיש לעומר בפעם הראשונה: ״מטייל, מה?״... בעברית, ״כן״ ענה עומר, ״תודה איך אשיב לך את הכסף?״ ״שמי גל״, אמר, והוא השיב: ״נעים מאוד, אני עומר״, ואז הוסיף האיש: ״הנה כרטיס הביקור שלי, תבלה טוב, שמור על עצמך, ועל הכרטיסים שלך״ אמר לעומר, בעברית רהוטה, ישראלית לגמרי, ״לא העלתי בדעתי שאתה ישראלי״ אמר לו עומר משפיל מבט, והאיש ענה: ״אני ידעתי שאתה כן, ראיתי את הספר, כשאתה נבהלת...״
הרכבת עמדה מנוע כעט ושאונה פסק, תנועת נוסעים החלה מתחלפת, נפרדו הם לשלום, במהירות, גל ירד לדרכו, ועומר המשיך את מסעו.
| |
 אהבתי
אוהב אותך כמו שאת.
אוהב אותך בסערה,ברוגע,
בדמיוני את רק אחת,
נפשי ממך כמו לא יודעת שובע.
ואת כאילו מבחינה,
ומחביאה תחושת שיכרות,
כאילו עוד לא מבינה,
את חיזוריי, ההתרגשות.
אני נוגע בך, ליבי הולם ומרחף,
ואת חובקת את נימי נפשי,
אצבעותיי על פני גופך, בלחש מלטף,
ואת חודרת בתשוקה אל תוך תוכי.
מתנים שם אהבה שיכרות חושייך,
ומתעלסים הם, עם חוזקת תאוותי,
נפרצים אז גם כל תאוותייך,
כמו רוקדים את המחול שהוא שלי.
וכשפסעת מולי, ונפגשו המבטים,
חיכיתי למילה ממך, זאת שתזמין.
ואת חיכית, למה הוא מחכה? מדהים..
ניחוח שיערך היה קרוב, ראשי מרכין.
אוהב אותך כמו שאת, עדיין,
בדמיוני את כאן איתי, כבר מזמן...
ואת עודך באודם לחיים,
ממתינה לבד, שאגיע גם לשם.
אוהב אותך, יפתי...
גם אני אותך, אהובי...
| |
מלחמת כיפור
מלחמת הכיפורים.
במלחמה ההיא שפרצה בסערה מסתתרת, המלחמה שכולם ידעו עליה מראש, כולם ראו אותה מתקרבת בצעדים מדודים ימים לפני שנורתה היריה הראשונה, ובכל זאת בחרו לא לראות אותה, כאילו מסיחים את הפנים הצידה, כאילו מכסים את העיניים במסך מסתיר, כמו להמנע מלראות את אשר קרב ובא ומתרגש על כולם.
ואני הייתי אז נער, תחושת המועקה והחשש ניבטה בעיניים של כולם, הגברים הנחפזים אל הגיוס נוכח קריאות הרדיו, תנועת המכוניות והתכונה בעיר בערב יום כיפור ובכל אותו הלילה והבוקר שלאחריו.
אחר כך נשארנו אנחנו הילדים והנערים, הגברים המבוגרים, מעטים, והרבה נשים, אמהות ששום חיבוק מנחם שלהן לא מנע את המבט המפוחד שניבט מפניהן המודאגות, הודעת הרדיו הלקונית בצהרי יום כיפור הודיעה ביובש משהו על המלחמה שפרצה, והיה לי נדמה שאפילו קולו של הקריין לא היה אותו הקול, והיתה בו בקולו אז נימה מודאגת משהו.
הוראות החירום לשהות במקלטים בבנייני העיר במידה ותשמע אזעקה, ביחד עם האפלת אורות מוחלטת ברחובות העיר, בעת שאנחנו הנערים נשלחנו לרחובות העיר מאתרים אורות מעטים שהבליחו מן הבתים צועקים לעברם: ״לכבות את האורות, לכבות את האורות״ , כאילו בכך סייענו במשהו לשבש למטוסי האוייב את מתקפתם על ערינו אשר כולם חששו שתגיע.
ובשידורי הטלוויזיה אז, החלו זורמים שידורים ועדכונים מדודים במשורה, ואני ראיתי אז את הרצוג שהפך לימים לנשיא, מסביר לעם דרך המרקע באי נוחות בריטית אופיינית עד כמה כוחותינו בולמים את האוייב, בשפה רהוטה מלווה במבטא אנגלי קל עם ריש רכה כזאת, ניסה הוא להחזיק תקווה בוערת בעצמות כל הנשארים מאחור מעט מפוחדים ומודאגים מאוד, מנסה להסתיר את דאגתו גם, אם כי בלי הצלחה.
הימים הראשונים חלפו בשעטה מסחררת וקולות המלחמה ותוצאותיה עדיין לא היו גלויים, רחוקים משהו, אף כי היו קרובים לכולנו יותר מתמיד, לימים גילינו.
אט אט החלו זורמים הידיעות על המעבר למתקפה, ולניצחון, ועד לרמטכ״ל האהוב כל כך של אז דדו שבקולו המבטיח הפטיר אל מול המצלמות ״נשבור להם את העצמות״, הצהרה שהפיחה בי כנער וכפי הנראה בכל האחרים בעורף תחושת הקלה קלה שיש מי שנלחם ושומר ודואג לכולנו.
והיום חשפו ונשמעו אחרי 40 שנים, ההקלטות של דיין, המודל של הגיבור הלאומי שהיה מבוהל משהו, ממש, אחזה בו בהלה מהולה בהתנשאות וזה נחשף בטון דיבורו ובדבריו, והרמטכ״ל דוד אלעזר נשמע בהקלטות כמי שמנסה עדיין להבין מה אפשר לעשות ובעיקר מה אי אפשר לעשות, ״המצב בצפון לא טוב״ אמר, מנסה לגייס את חיל האוויר, שהיה כמו המושיע הלאומי בעל הילת המנצח הניצחית לנסות ולעזור נוכח המצוקות, ודדו נשמע גם ברגעים אלה כמו שקט ובוטח, על אף שסערה נפשו, מנסה לשלוט במצב הקשה אליו נקלע הצבא שהוא עומד בראשו ולא בדיוק באשמתו.
ואז מעל כולם נשמע קול של מנהיג קר רוח וסוחף הוא מפקד חיל האוויר דאז, בני פלד, מבקש לסגור את הדלת החדר, ומבקש בקול סמכותי ושקט לחסל את הגשרים, ״בכל מחיר״ כך פקד, ״החברה האלה חושבים שזה חורבן בית שלישי״, אמר פלד, כשהתכוון לשר הבטחון משה דיין, האיש שייצג את האומץ הישראלי המוחץ עד אז, בעיני כולם, דווקא הוא, דיין, היה הראשון לחשש לאובדן הבית, ובני פלד, ״בואו ניתן להם משהו שיאמינו שזה לא נכון״, אמר, פקד שנית, להשמיד את הגשרים, ״אני עוזב אתכם עכשיו״ אמר, ״ותעשו את זה״.
ולא ידענו אז עד כמה היה האסון גדול, והיום אני מקשיב לקולות ההקלטות של דוד אלעזר, בני פלד, אריק שרון, ועוד רבים פחות מוכרים אז, אביגדור קהלני, וחבריו בצפון, חיים ברלב ועוד רבים וחושב עליהם למרות כל הביקורות בדיעבד על כישלונם, חושב על תושייתם, על אומץ ליבם לעמוד במעמד קריסת הצבא ותפיסותיו, להתעשת לבלום ולמנוע את הגרוע מכל שהיה קרוב מאוד, קרוב כל כך עד כי לא ידענו מאחור בעורף כמה.
אט אט החלו מגיעים שמות הנפגעים וההרוגים, בהתחלה מעטים, בלי מספרים, אחר כך גם אנחנו הילדים בתוך ליבנו ידענו שהאסון גדול.
נעצבתי כנער כששמעתי על שאול, הבן של הדודה ברטה שנפל בצפון, זה ששיחק איתנו כדורגל בשכונה לפני שהתגייס, וגילי מהקבוצה בכדוריד, זה שהיה מבקיע מצטיין בידו השמאלית, שלא יעשה זאת יותר, וגם יקי המהיר והספורטאי הלוחם, ששיחק באותה קבוצת כדוריד של הגדולים בעוד שאני שיחקתי בקבוצה הצעירה, ויוסי הגדול, המציל מהבריכה העירונית שהכריז בקול המגפון: ״לא לרוץ, לרוץ״, כדי לשמור עלינו שלא נחליק חלילה, ויניב הטייס שנפל עם מטוסו מעל שמי התעלה, שכולם חשבו בטעות אותו לשחורי, טייס אחר, שהצליח לחזור אחר כך בשלום, ומסביב עוד ועוד שמות מוכרים יותר ומוכרים פחות לי, אבל חלקים ממשפחות שנקטלו שם בשדות הקרב ולא שבו הביתה לעולם, הותירו משפחות, נשים, ילדים והורים מצולקים הנושאים כאב וצער עד היום הזה, גיבורים שהגנו בגבורה על חיי וחיי כל הנותרים מאחור אז בסערת המלחמה.
2.222 הרוגים... 5.596 פצועים... 294 שבויים...
הותירו פצע עצום של בני אדם בלב המדינה, פצע פעור מלא בסיפורי גבורה עילאיים, וגם מחדלים עצומים, פצע שאינו מגליד, חוזר ומרעיד את הגוף בכל פעם שנוגעים בו מחדש, מצמרר וכואב.
ותפילתי היום בבגרותי, שלמדו כולם את לקח ״חטא היוהרה״ ששילמנו עליו מחיר דמים עקוב, שלמדו כולם עד כמה הכוח לבדו לא יספיק לעולם, שלמדו כולם, שלא ישוב הכאב הזה עוד לעולם, אף פעם.
| |
| |