״הזכות להיות ״אהוב״ על כולם נתונה רק למתים״

שלכת, מזכירה לי מעגלים,

כמו חיבוקים של חום וקור,

ומשילה את מסכות כל העונות,    

ושם,רק העצים עוד ניצבים,

הם לא חומקים כשנחשפים לאור,

ומזדקפים עד קצה הבהונות,

בכל החורף,הקר שבעונות.

ובני אדם, אז מתכסים,

כמו מוסיפים שכבות לעור,

מסתירים פנים באין ספור מסכות,

וקומתם נחבאת בין השמיכות,

כאילו יראים פן יחשף סודם לאור,

כמו מחביאים גופם בתוך החלומות,

ממאנים,ולא פותחים הלבבות.

והעצים תמיד זקופי קומה עומדים,

כמו מגלים הכל בלי מעצור,

זקופים,כאילו מתריסים,כך שבועות,

בעת שבני האדם אז,נחבאים,

לא מאמצים נימת חופש,דרור,

ומחמיצים את כל האמיתות,

כאילו פוחדים לחשוף את הסודות.

עם בוא אביב,יעלו פרחים,

תעלה אז שמש מלוא האור,

חום היום יגבר על קור הלב והצינות,

והעצים אז,יעטו כסוי של אש מלוא עלים,

והאדם ישיל קמצוץ של מסכות,

והעצים בזקיפותם יתלבשו אז בשכבות,

ושוב בגאווה יתפארו במלבושם והדרו.

ואני מביט בהם מעט בהשתאות,

על העצים המתכסים לחום,

ומתפשטים כליל אל מול כל הצינות,

זקופי קומה, בלי כסות של מסכות,

ומתפלל בתוך ליבי ליום,

שייתייצבו גם כך,בלי כיסויים,בלי מסכות,

כל האנשים,כל בני האדם, לחיות. 

אוהב אותך כמו שאת.

אוהב אותך בסערה,ברוגע,

בדמיוני את רק אחת,

נפשי ממך כמו לא יודעת שובע.

ואת כאילו מבחינה,

ומחביאה תחושת שיכרות,

כאילו עוד לא מבינה,

את חיזוריי, ההתרגשות.

אני נוגע בך, ליבי הולם ומרחף,

ואת חובקת את נימי נפשי,

אצבעותיי על פני גופך, בלחש מלטף,

ואת חודרת בתשוקה אל תוך תוכי.

מתנים שם אהבה שיכרות חושייך,

ומתעלסים הם, עם חוזקת תאוותי,

נפרצים אז גם כל תאוותייך,

כמו רוקדים את המחול שהוא שלי.

וכשפסעת מולי, ונפגשו המבטים,

חיכיתי למילה ממך, זאת שתזמין.

ואת חיכית, למה הוא מחכה? מדהים..

ניחוח שיערך היה קרוב, ראשי מרכין.

אוהב אותך כמו שאת, עדיין,

בדמיוני את כאן איתי, כבר מזמן...

ואת עודך באודם לחיים,

ממתינה לבד, שאגיע גם לשם.

אוהב אותך, יפתי...

גם אני אותך, אהובי... 

מלחמת הכיפורים.

במלחמה ההיא שפרצה בסערה מסתתרת, המלחמה שכולם ידעו עליה מראש, כולם ראו אותה מתקרבת בצעדים מדודים ימים לפני שנורתה היריה הראשונה, ובכל זאת בחרו לא לראות אותה, כאילו מסיחים את הפנים הצידה, כאילו מכסים את העיניים במסך מסתיר, כמו להמנע מלראות את אשר קרב ובא ומתרגש על כולם.

ואני הייתי אז נער, תחושת המועקה והחשש ניבטה בעיניים של כולם, הגברים הנחפזים אל הגיוס נוכח קריאות הרדיו, תנועת המכוניות והתכונה בעיר בערב יום כיפור ובכל אותו הלילה והבוקר שלאחריו.

אחר כך נשארנו אנחנו הילדים והנערים, הגברים המבוגרים, מעטים, והרבה נשים, אמהות ששום חיבוק מנחם שלהן לא מנע את המבט המפוחד שניבט מפניהן המודאגות, הודעת הרדיו הלקונית בצהרי יום כיפור הודיעה ביובש משהו על המלחמה שפרצה, והיה לי נדמה שאפילו קולו של הקריין לא היה אותו הקול, והיתה בו בקולו אז נימה מודאגת משהו.

הוראות החירום לשהות במקלטים בבנייני העיר במידה ותשמע אזעקה, ביחד עם האפלת אורות מוחלטת ברחובות העיר, בעת שאנחנו הנערים נשלחנו לרחובות העיר מאתרים אורות מעטים שהבליחו מן הבתים צועקים לעברם: ״לכבות את האורות, לכבות את האורות״ , כאילו בכך סייענו במשהו לשבש למטוסי האוייב את מתקפתם על ערינו אשר כולם חששו שתגיע.

ובשידורי הטלוויזיה אז, החלו זורמים שידורים ועדכונים מדודים במשורה, ואני ראיתי אז את הרצוג שהפך לימים לנשיא, מסביר לעם דרך המרקע באי נוחות בריטית אופיינית עד כמה כוחותינו בולמים את האוייב, בשפה רהוטה מלווה במבטא אנגלי קל עם ריש רכה כזאת, ניסה הוא להחזיק תקווה בוערת בעצמות כל הנשארים מאחור מעט מפוחדים ומודאגים מאוד, מנסה להסתיר את דאגתו גם, אם כי בלי הצלחה.

הימים הראשונים חלפו בשעטה מסחררת וקולות המלחמה ותוצאותיה עדיין לא היו גלויים, רחוקים משהו, אף כי היו קרובים לכולנו יותר מתמיד, לימים גילינו.

אט אט החלו זורמים הידיעות על המעבר למתקפה, ולניצחון, ועד לרמטכ״ל האהוב כל כך של אז דדו שבקולו המבטיח הפטיר אל מול המצלמות ״נשבור להם את העצמות״, הצהרה שהפיחה בי כנער וכפי הנראה בכל האחרים בעורף תחושת הקלה קלה שיש מי שנלחם ושומר ודואג לכולנו.

והיום חשפו ונשמעו אחרי 40 שנים, ההקלטות של דיין, המודל של הגיבור הלאומי שהיה מבוהל משהו, ממש, אחזה בו בהלה מהולה בהתנשאות וזה נחשף בטון דיבורו ובדבריו, והרמטכ״ל דוד אלעזר נשמע בהקלטות כמי שמנסה עדיין להבין מה אפשר לעשות ובעיקר מה אי אפשר לעשות, ״המצב בצפון לא טוב״ אמר, מנסה לגייס את חיל האוויר, שהיה כמו המושיע הלאומי בעל הילת המנצח הניצחית לנסות ולעזור נוכח המצוקות, ודדו נשמע גם ברגעים אלה כמו שקט ובוטח, על אף שסערה נפשו, מנסה לשלוט במצב הקשה אליו נקלע הצבא שהוא עומד בראשו ולא בדיוק באשמתו.

ואז מעל כולם נשמע קול של מנהיג קר רוח וסוחף הוא מפקד חיל האוויר דאז, בני פלד, מבקש לסגור את הדלת החדר, ומבקש בקול סמכותי ושקט לחסל את הגשרים, ״בכל מחיר״ כך פקד, ״החברה האלה חושבים שזה חורבן בית שלישי״,  אמר פלד, כשהתכוון לשר הבטחון משה דיין, האיש שייצג את האומץ הישראלי המוחץ עד אז, בעיני כולם, דווקא הוא, דיין, היה הראשון לחשש לאובדן הבית, ובני פלד, ״בואו ניתן להם משהו שיאמינו שזה לא נכון״, אמר, פקד שנית, להשמיד את הגשרים, ״אני עוזב אתכם עכשיו״ אמר, ״ותעשו את זה״.

ולא ידענו אז עד כמה היה האסון גדול, והיום אני מקשיב לקולות ההקלטות של דוד אלעזר, בני פלד, אריק שרון, ועוד רבים פחות מוכרים אז, אביגדור קהלני, וחבריו בצפון, חיים ברלב ועוד רבים וחושב עליהם למרות כל הביקורות בדיעבד על כישלונם, חושב על תושייתם, על אומץ ליבם לעמוד במעמד קריסת הצבא ותפיסותיו, להתעשת לבלום ולמנוע את הגרוע מכל שהיה קרוב מאוד, קרוב כל כך עד כי לא ידענו מאחור בעורף כמה.

אט אט החלו מגיעים שמות הנפגעים וההרוגים, בהתחלה מעטים, בלי מספרים, אחר כך גם אנחנו הילדים בתוך ליבנו ידענו שהאסון גדול.

נעצבתי כנער כששמעתי על שאול, הבן של הדודה ברטה שנפל בצפון, זה ששיחק איתנו כדורגל בשכונה לפני שהתגייס, וגילי מהקבוצה בכדוריד, זה שהיה מבקיע מצטיין בידו השמאלית, שלא יעשה זאת יותר, וגם יקי המהיר והספורטאי הלוחם, ששיחק באותה קבוצת כדוריד של הגדולים בעוד שאני שיחקתי בקבוצה הצעירה, ויוסי הגדול, המציל מהבריכה העירונית שהכריז בקול המגפון: ״לא לרוץ, לרוץ״, כדי לשמור עלינו שלא נחליק חלילה, ויניב הטייס שנפל עם מטוסו מעל שמי התעלה, שכולם חשבו בטעות אותו לשחורי, טייס אחר, שהצליח לחזור אחר כך בשלום, ומסביב עוד ועוד שמות מוכרים יותר ומוכרים פחות לי, אבל חלקים ממשפחות שנקטלו שם בשדות הקרב ולא שבו הביתה לעולם, הותירו משפחות, נשים, ילדים והורים מצולקים הנושאים כאב וצער עד היום הזה, גיבורים שהגנו בגבורה על חיי וחיי כל הנותרים מאחור אז בסערת המלחמה.

2.222 הרוגים... 5.596 פצועים... 294 שבויים...

הותירו פצע עצום של בני אדם בלב המדינה, פצע פעור מלא בסיפורי גבורה עילאיים, וגם מחדלים עצומים, פצע שאינו מגליד, חוזר ומרעיד את הגוף בכל פעם שנוגעים בו מחדש, מצמרר וכואב.

ותפילתי היום בבגרותי, שלמדו כולם את לקח ״חטא היוהרה״ ששילמנו עליו מחיר דמים עקוב, שלמדו כולם עד כמה הכוח לבדו לא יספיק לעולם, שלמדו כולם, שלא ישוב הכאב הזה עוד לעולם, אף פעם.