אז מה שלא כל יום חופרים למשפחות השקולות על כמה שקשה להם
אני חושבת כאחת שלא מכירה מקרוב את התחושה הזו שיש לי תחושה של כבוד לעמוד ביום הזה ולחבק אפילו שזה לא פיזית
לעמוד ולהסתכל איך הארץ עוצרת
איך הזמן עוצר לרגע, לדקה אחת ולא זז , כדי לתמוך ולחבק ולהזדהות
אפילו שלי זה לא קרה אני חלק מזה אני הייתי יכולה להיות זו שמתה בצבא הייתי יכולה להיות החלק החסר הזה.
ואם לא נהיה אחד בשביל השני אז מי יהיה , זה המינימום שאפשר לבקש..
למרות שלעולם לא יהיה ניתן להשיב את מה שאבד
תמיד תמיד יש תקווה , להמשך לחיים כי החיים בנויים ככה , וזה חזק מאיתנו..
אז עמדתי שם ליידה והסתכלנו מלמעלה על העולם הזה
שלרגע הפסיק לנשום
לרגע הפסיק לרוץ ולהשתולל
לרגע אף אחד לא רדף אחרי שום דבר
הכל פשוט נדם כאילו מישהו פשוט לחץ על כפתור שעוצר הכל.
הלוואי שלא יהיו עוד סיבות לעצור את הכל לא כאלה סיבות הלוואי שלא יהיו לנו אוייבים כלכך אכזריים
או אולי הלוואי שנפסיק להתערבב ונהיה מי שאנחנו בלי לפחד..
ואז כל הצרות יפסקו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
