שלושתנו והעולם

חלמתי אותי בתוך שביל ישר וירוק עם פרחים מספרים את הדרך רחוק. 

החשבתי עצמי כמת כי חלום היה לי. 

ועתיד שתקן הקדים להחליף הווה ישן, ללא אזהרה זכר או הזכר ואנוכי כמת. 

קול אחד לוחש, יחיד אך כאלף גששים עיוורים כמו כל כל היחידים המחפשים דרכם בשאלה

כיצד אפשר לישון עם חלום ולהתעורר על מטרה? 

לא תשובה מלבד קול צחוק משוגע, מגיח בדממה. 

צחוקו של היגיון חולה, בתוך דממת המחשבה. 

היא רועשת להחריד ומשתיקה על שאלה, ואנוכי נשאר נותר כמת לשכב,

וראשי קבור עמוק בלב המון חיים ודמי זורם כמים הוא זורם עכשיו תמיד, 

תקוותי נושבות ברוח כי חלומי עכשיו נצחי.