אין לך מקלט לא באור המאיר על הזוועות או החושך המצל מחום היום. אין לאן לסגת ואין עזרה. לבדך, מתבשלת בזיעה קרה, גואה בפחד מהול בסקרנות כנזיד חמוץ-מתוק רותח. עתה את רק מייחלת להיות לבד. גופך עדין, עורך מתוח, רך ונעים למגע, כמעט חבל שאצטרך לקלקל אותו. את לכודה בפינת זימתך, מתחננת לרחמים, אבל רוצה למצות את כל חומרת הדין על בשרך. אך כאן לא טוחנים גלגלי הצדק, אלא גלגלי הכאב. סטירה קלה ושניה חזקה יותר, את מופתעת יותר מההלם ופחות מהכאב. כלבה מיוחמת, את עורגת לרגעים האלה, מאבדת את העשתונות, גפייך מיטלטלות לכל עבר, את לא אוהבת להיתפס קלה להשגה. גרונך פועם במהירות בחנק כף ידי. את נאבקת על כל נשימה כנגד קיר הלבנים אליו דחקתי אותך בכוח. לבנים מלוכלכות, שמנוניות מרפש העיר ואבק הקיץ, הן הגבול בו את נאחזת ומפחדת להרפות בין כל מה שמוחשי ושפוי בעולמך לבין הסוריאליזם הכאוטי נטול ההגיון של מחשכי היצרים. הפעם אין סיור מודרך, רק אבדון מלא ברחוב ללא מוצא. רחמיי הם כל מה שיציל אותך, אבל את לא רוצה להינצל, כמה ממוזל אם כן שאין הם קיימים. סטירה מצלצלת נוספת. את מדממת משפתך התחתונה ומשחררת אנחת רווחה עת ידי צונחת מגרונך לסייע לחברתה לקרוע את חולצתך לגזרים, ויתרת על החזייה מראש. המיני נתלש יחד עם התחתונים ואת משחרת לטרף, מתערטלת עליי. זונה לא מאולפת, איפה ההבנה הבסיסית של מקומך? אני מושך מטה בשיערך השופע בכל הכוח, את זועקת למעני בעונג כשאצבעי פולשת אל בין רגלייך. שרמוטה מטונפת זייני את האצבע הזו חזק, אני מצווה בזמן שאני חודר איתה כפטיש אוויר את הכוס הרטוב שלך. אני מאגרף את שדייך המתנוססים מעלה מטה עם כל נשימה לא סדורה שאת נוטלת, סותר להם עד לאדום בגוון רצח. גניחות נפלטות מעומק ריאותייך, ממלאות את חלל האוויר כליווי רקע קבוע לרוק ודם הניתז מפיך. רגלייך מתכווצות בספזם, שרירייך רועדים ומפל עז גועש מתוכך עליי. טעמך עדן וזה הדבר היחיד שטהור בך. בחוסר הריכוז שלי את נושכת את פניי להחזיר תמורה. אני אוהב מאבק טוב, כעת סימני שיניים חרוטים בלחיי השמאלית, לא נותר אלא להרוג אותך. לצלק את נשמתך אם ספק משהו נשאר ממנה. לדפוק אותך, לזיין אותך, לבתר אותך, למוסס אותך בחומצה. לתת לך את מבוקשך. החור המתאים נבחר, אני מוחץ את פנייך היפים לקיר, יפים יותר כעת שטופים בדמנו, יורק נכבדות בכיוון הכללי של התחת העגלגל, העסיסי שלך וחודר בתענוג איטי לתחנה האחרונה שיוצאת ממך. את צורחת וצוחקת היסטרית, מתמסרת לטאבו, "זיין אותי שלא אוכל ללכת עוד, זיין אותי עד שאאבד את שפיותי, זיין אותי שאשכח מקיומי חסר המשמעות על כדור עפר המסתובב בשולי הכלום..." את אומרת. אני שם מחסום לפיך. דוחף וקודח בתחת שלך כמו באדמה האחרונה מעושרת בנפט לסיפוק צרכי כל העולם באנרגיה, גופך החם והמקבל עוטף אותי, נמחץ כנגד מאמציי, סוחט אותי עד תום בעודנו חוצים את מהירות האור ליקום חדש של אופוריה. אני מתפוצץ בתוכך, נהדף לאחור. לבת זרע נוזלת לאיטה מהישבן שלך, מפעפעת כל הדרך במורד רגלך. דמעות נקוות בעינייך וכבר אינני יכול להבדיל אם משמחה או מצער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
