לילה זרוע כוכבים נפרש מעליי. מנצנצים בזוהר מרוחק, כעת מדברים סיפוריהם האילמים על מאורעות היוליים טרם תחילת הזמן המתערבבים באלכוהול דמי. מטה רוחש הרחוב בנעורים רעשניים נעים בפרץ הורמונים משתפך מפינה אל פינה ללא סדר כמו הפצעונים המעטרים את פניהם. מיניותם שהתחוורה להם עתה מתגלה במבטים גנובים של סקרנות ובמגע מזמוזים גס. דעתם לא נתונה למתרחש מעל ראשיהם. מה להם ולקוסמולוגיה מלבד כוחות המשיכה המניעים את שניהם?
צדודית לוכדת את עיני בקצה הבניין המתנשא ממול. שם מאחורי הוילון, מוארת באור מנורת שולחן צללית דקת גו מתכופפת, מפשיטה תחתונים, פורמת את קשרי החזיה ומפזרת את שיערה הארוך מהגומיה, משחררת אותו בקלילות, נתון להתפשטות על גבה בגלים של רכות מרגיעה, כגאות קבועה על חוף ים נטוש. האור כבה. הוילון מוסט. אור מוחזר הכוכבים מאיר מעט יותר את מחשכי דירתה. היא סבה לכיוון המיטה בתנועה כמעט נטולת מאמץ. גופה העירום תמיר וגמיש, חדור זהירות ואלגנטיות, מבליח לשניה של חסד.
בעוד מסך הזיכרון חותם את האפיזודה הזו כתצוגת מזל, היא קופאת על מקומה במפתיע טרם תיעלם לעד. באחת היא מבצעת תפנית מושלמת אחת, חושפת זוג שדיים מוצקים מעוטרים בפטמות עדינות זקורות כנגד רוח הקיץ הקרירה. מבטה נח ישירות עליי. חיוך ממזרי מתרחב על שפתיה האדומות. תוהה אם אכן אני מושא מבטה, מתקרב אל המרפסת הבית בחשדנות. מטה, מעלה, שמאל, ימין אני חולף על כל הכיוונים. חושך, אך ורק רעש לבן ממקלטי טלוויזיה עייפים מאזין. אפילו ילדי הרחוב נעלמו מעבר לפינת הרחוב.
אני לבד כאן. היא קרבה עד לחלונה עד שתוויה מתבארים. עיניה בהירות ככחול השמיים, אף קטן סולד ושיער זהוב כשמש. גופה העירום תמיר וגמיש, חדור זהירות ואלגנטיות. נשק מיומן שודאי הוביל גברים אינספור לאובדנם. ערוותה החלקה למשעי מוסתרת בין ירכיה. היא נושכת את שפתה התחתונה במבט מלא התגרות. גבה נצמד לזכוכית, ישבנה מזדקר כשהיא מותחת את גבה כל הדרך למטה. מטופח ועסיסי, מהסוג שמתבקש לצבוע באדום. היא פוערת אותו בידה חושפת אנוס חלק מולבן בקפידה. פרצה המתאווה לחדירת הגנב. מלטפת את שפות חור התחת המהפנט שלה, היא מחדירה אצבע אחת לתוכו, פנימה והחוצה, מתמכרת לכאב, זעקות כאב מתוק מעומעמות נמלטות מפיה, רמות מידי כמתברר כשמצטייר חיוכה מופתע מהעוצמה ושמה מחסום לפניה. היא מביטה בי ישירות, זיעה קרה נוזלת במורד עורפי. כנחש הנמשך לצלילי חלילו של הפקיר ההודי, אני מרותק למראה מולי, לא מסוגל לזוז. מאגיה נשית מחשמלת את האוויר עת רגליה נפרשות כמניפה, שפתיה התחתונות מרטיבות את השמשה בשטף גובר. היא לשה וצובטת את שדייה, ממגנטת בעיניה את גופי לשלה. אצבעות כה דקיקות ממלאות אחר מצוות כה מלוכלכות, מחליקות מעלה מטה על פני הדגדגן הורוד, אחת, שתיים, שלוש הן עמוק בפנים בהיכל העונג, פועמות בלהט כור גרעיני, הכוס שלה מותך בנוזלים, היא גועשת, מגיעה למאסה הקריטית. היא קורסת לאחור ברעדה, צונאמי מתפרץ מבין רגליה, נוזלי אהבה זכים בטעם עדן. מבטה קורא עליי תיגר, היא טועמת את עצמה. אני משתחרר מהקיפאון אך הכשף פג לתוך הלילה סביבי אפוף באדי שיכר של עולמות עתיקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
