תאווה ודם

"את לא תהיי איתי" אמר האיש עטוי השחורים.
"ומדוע זאת?" שאלה בלחישה חמימה, פקפקנית במידת גאווה השמורה לאדם מאוהב בלבד.
"אני לא מהטיפוסים שנותרים. חזך העולה ויורד בכל נשימה שאת נוטלת, כאשר בשרי הולם בבשרך וזיעתנו ניגרת לבריכה משותפת, רוק מאכל רוק ונוזלי חיים שוצפים זה בזה... כל אלה קושרים בינינו ברגעי חסד אשר יחזיקו רק כעליי השלכת המחכים לפוג במשב סתיו הזכרון".
היא מפנה את ראשה הצידה, מפגינה זעם, כאשר באמת בליבה מנסה לכבוש את התוגה.
"לא אוכל לתת לך את מה שאת ראויה לו."
"ולמה באמת אני ראויה? הא? למה?" פנתה אליו בקריאה מיואשת. "מדוע בעולם כה מתעתע אין ביטחון ולו בדברים הפשוטים? אפילו לאור השוטף אותנו יום ביומו טבע דואלי. מדוע אף אל או מקריות נעלה לא מצאו בכוחם להכריע על הקיום החלטיות נצחית של דבר כה פשוט כמו אהבה?"
"אינני יודע את צפונות העולם, אך לעד יוגבלו הן מעמדת הנחיתות האנושית. יודע אני רק כי כל אשר הרגשתי הוא כאוושת קול מתפוגגת, נעדרתי ממילים מדויקות לתאר את אשר בלתי נתפס עבורי. אמנם צחקתי בחיי, אך אני נאחז באוויר בנוגע למהות אושר. אכן חוויתי חום של קרבה אך רק בסמיכות לריק של אבדון. זו הפרימה של בגד אישיותי, השאלה התלויה ועומדת - 'האם אי פעם אחיה דבר אמת? האדע לא לתת לה ללכת?' הכאבתי לכן הנשים, כעונש על חסרונותיי, אם אין לי את גאולת האהבה מוטב כי יפחדו מפניי: רודן הבשרים נטול פניות, נטול הרגשות. אינני מסוגל להרגיש מעבר לעצמי, אינני מרגיש עוד, אם אי פעם הייתי. אינני נכון לאף אחת, מדוע לך מכאוב קפוא של חברתי?"
גופה הצטמרר והתקמר, "כי הוא זה אשר אורב לכולנו. אם אחבוק אותו עתה יתמוסס הקור בחום שלי"
"ויתבע בעלות עליו ממך!" קולו, השחור, קטע אותה.
"האין זה גם כך חוב המחכה לגבייה מיום היוולדנו? אינך נכון לכולן, כשם שלא לכל דבר תכלית ברורה. הקלפים שחולקו לנו הינם מה שהינם, אנו קובעים כיצד נשחק בהם" קולה התרחק כקריאת בת קול "ולא בהכרח צריך אס כדי לנצח..."

אורות העיר לא זעו בלילה השחור, עת צריכת החשמל האמירה בחדר 713 עם בהלת חלוקים לבנים פנימה.