אני לא יודעת אם אי פעם נמצאתם במיטה עם מישהו והרגשתם איך כל מולקולה בגוף שלכם הופכת לאהבה, מתעצמת ומתחזקת מרגע לרגע אך ורק מעצם הימצאותה. שאם העוצמה של הנשיקה הזאת תתחזק בעוד טיפה משהו הולך להתנפץ.

שהכל מוקף בסגול וורוד ואנחנו בעצם מרחפים באוויר. שלא נמאס לרגע. שזה ממכר. שאין יותר מידי ויש רק עוד.

שאני לא יודעת את מי אני אוהבת יותר - אותי או אותך. שאני לא מבינה אהבה בעצם. רק חווה אותה, בעוצמה הכי חזקה שיכולתי לתאר. כזאת שתשפוך אור על כל נקודת חושך בלי להזיז עין.

שאני ערומה גם בלי להיות ערומה.

שאני יכולה לטעום כל חלק בך רק מלהסתכל.

שהמגע הזה מחדיר בי חיים, אפילו אם רק הזרת נוגעת. שאין צורך לדבר כי הכל מובן.

זה אחרי כל יום ואני אחרי זה. שמישהו יסביר לי מה זה הירואין, קוק וקפאין ליד הכוח של אהבה. שמישהו ינסה לשקול את ההבדל בין ג'ירפה לזבוב. את גודלה של ישראל אל מול גודלה של רוסיה. את צבא היטלר לעומת שלנו. את ריחו של בושם מול ריחה של פריחה טרייה ומלבלבת. את קריאתו של זאב אל ירח מלא מול קריאתו אל ירח חסר.

יש כאן עיקרון חשוב. שזכיתי לאהוב ואני מודה על כל שניה כזו. שחוויתי משהו שהוא יותר ממה שאני יודעת, משהו שהוא מעבר למימד הזה, הרבה מעבר. שעזרת לי להפתח לתודעה הזאת, להתקדם הלאה בשביל שלי, אל עבר הווה טוב יותר.

במקום לדעוך האהבה שלי מתחזקת מרגע לרגע, מתזוזה לתזוזה, וההד שהשארת אחריך רק ממשיך לפעום.

איני יכולה להכריח אותך לשוב, אך אשמח בבקשה, אני לשוב.

אני מאמינה בצבע ורוד.