הייתה לי שבת כל כך מוזרה. אחת המוזרות שהיו לי בחיים. היא התחילה בזה שקמתי בשעה 14:00, מזיעה ומבולבלת עקב חלומות משונים ביותר. הלכתי להתקלח. כבר לא הזעתי, אבל עדיין הרגשתי מוזר לאללה. אז העברתי את מיליון השעות בצפייה ב"סקראבס". בשלב כלשהו הבנתי שהסיבה לתחושת החולשה והבלבול היא השילוב המרהיב בין לקיחת אנטיביוטיקה (עקב דלקת הגרון הקסומה שלי) לבין מחזור (עקב היותי אישה). לונג סטורי שורט, אחד ההיילייטים (רק בקטע שלילי. איך אומרים את זה? דאונלייטים?) של היום היה להכריח את עצמי לאכול ארוחת (אחר) הצהריים שאבא הכין לי, תוך כדי בכי בלתי פוסק. ארורים תהיו, הורמונים של מחזור!
איפשהו בתוך הכאוס הרגשי-פיזי הזה כתבתי את זה:
דמעות קטנות נקוות לי במחילות הראייה שלי את העולם אישונים מלאי דם ורק אני בתוך כל זה היא נסעה לסן חוזה מבולבלת הזויה רוחות חמות של מלחמה ואז קרות כמעט רוצחות לי את הנפש אני לא יכולה יותר אני לא יכולה
הקטע על הרוחות נכתב על זה שכל היום שכבתי במיטה, רותחת על אף במזגן, ופתאום אמא מתפרצת לחדר בקריאת "נשבר החמסין!", פותחת את החלון ומכניסה לי את החורף לחדר. כאילו שהיום הזה לא היה מספיק הזוי. מתישהו פשוט התחלתי לנמנם במיטה כשהטלוויזיה דולקת, שמעתי את ההורים מתקיימים סביבי במעין דמדומי-הוויה, שמעתי את עצמי עונה להם בחצי-הכרה. כל זה נגמר כשהתעוררתי ב22:15, מזיעה ומבולבלת (למישהו יש דז'וו?) אבל עם בונוס חדש של כתם ריר על הכרית (טו מאץ' אינפורמיישן?), זרוע ישנונית וזכרונות מחלומות על דמויות מסקראבס (הגיוני, זה הדבר היחיד שראיתי כל היום). הקיצר, אחרי מקלחת וקפה ואחרי שאשכרה היכולת לשבת ליותר מכמה דקות חזרה אליי, אני מרגישה יותר טוב! איזה כיף! חבל רק שאני מרגישה שהשבת הזו בוזבזה לחלוטין. לא נפגשתי עם מי שרציתי, לא נחתי כמו שרציתי, ובאסה. אבל לא נורא, בטח יש בתוכי כוחות כלשהם לשבוע הקרוב.
אני מקווה.
* אשכרה חיפשתי בגוגל כדי לבדוק אם כותבים "סמטוכה" או "סמטוחה". יסודיות איז מיי מידל ניים. שלכם, מקום-יסודיות-לדאגה
עריכה (00:17): ומה זאת בכלל הבחירה המפגרת הזאת לכתוב על היום המזוויע הזה פוסט כזה חמוד וקליל? ממה אני מפחדת? ממה אני מתחבאת? כי המציאות שלי כרגע היא שאני אוכלת את היוגורט-פירות-גרנולה-קורנפלקס-דבש שאמא הכינה לי ומטפטפת על השולחן, אני לא יכולה להפסיק לבכות והכל שחור אצלי בפנים, "זה יעבור", אמא אומרת ואני מאמינה לה אבל השחור עדיין שחור, ואני עדיין אני, ומחר בבוקר רופאת שיניים, ומי יודע אם אירדם בכלל, מי יודע אם אזכה לטיפת מנוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: