בקצה השמים, כמו חלום.

היה שבוע טוב. הלכתי לשיעור הראשון בקורס ספרדית למתחילים, והיה נהדר. נכון שהתחלתי אותו ברגל שמאל (באיזה קטע אני, התלמידה המצטיינת, שוכחת להביא מחברת וכלי כתיבה לשיעור?), אבל המשיך מעולה, וזה בכלל לא לגיטימי בשבילי. יש לי נטייה כזו, להיגמר מהדברים הקטנים. שכחתי להביא מחברת? נחרב העולם! אני הולכת להיכשל בקורס (עזבו שאי אפשר באמת להיכשל, זה לא בית ספר)! וכמובן שזה בא לידי ביטוי גם בתת-המודע שלי: יום אחרי הקורס, חלמתי שאני מגיעה לשיעור השני בהפרש של יומיים מהשיעור הראשון, ושכחתי לעשות שיעורים (בכל שיעור מקבלים שיעורי בית שצריך להגיש בשיעור הבא). אני מסבירה את זה למורה בזה שתכננתי לעבוד עליהם בסופ"ש, ומרגישה ממש רע. ביום שאחרי החלום קניתי מחברת ועטים, ובאותו הלילה היה לי חלום מתקן, בו אני יושבת בקורס עם המחברת והספר ומרגישה טוב. אני ממש שמחה על החלום-תיקון על זה, שתכלס קרה אחרי פעולה מאוד פשוטה של לקנות ציוד. אבל זה עבד  בקיצור, זה אחד מהנצחונות הקטנים שלי.

בכל מקרה, בדרך חזרה מהשיעור התבלבלתי קצת באוטובוסים וזה ביאס אותי, אבל שיחה הזויה עם זרה בדרך הביתה שיפרה את מצב הרוח. מעשה שהיה כך היה: קרוב לחצות, אני כבר די קרובה לבית, עוברת ליד קופת חולים שנמצאת ברחוב יחסית חשוך ושומם. מהבניין יוצאת עובדת של הקופ"ח.

היא: "מה, את הולכת ככה לבד בחושך??"

אני: "כן"

היא: "את לא מפחדת??"

אני: "לא, הבית שלי כבר ממש קרוב"

היא: "אהה, אוקיי! לילה טוב!"

למה אנשים מפקפקים ביכולת שלי להתמודד עם דברים. 

אגב אנשים שמפקפקים ביכולת שלי להתמודד עם דברים, הלכתי השבוע לבד לסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס". רציתי לראות אותו כבר מלא זמן, ולא יצא לי, אז החלטתי לשים לזה סוף ופשוט ללכת לבד. חוץ מזה, מי אמר שללכת לקולנוע חייבת להיות חווייה של שני אנשים או יותר? ממש נהניתי, זה היה כמו זמן איכות עם עצמי (ולגמרי ניצחון קטן). חוץ מזה שהסרט היה מעולה, נכון שהדגש היה פחות עלילה ויותר על הדמויות, אבל הן היו מצוינות - מתיו מוקונוהי וג'רארד לטו זכו בצדק באוסקרים לשחקן הטוב ביותר ולשחקן המשנה הטוב ביותר, הם היו פשוט מבריקים. בכל אופן, ישבתי בסרט, לידי היה כסא ריק, ולידו ישב איש זקן (בן 70 פלוס, להערכתי). הכל היה טוב ויפה, עד שלקראת סוף הסרט הוא פתאום לוחש לי: "סרט מאוד חזק, נכון?", המהמתי "כן", בעוד הסאבטקסט היה: "שתוק ותן לי להמשיך לראות את הסרט". חשבתי שהדיאלוג הפורה בינינו נגמר, אבל כשהסרט הסתיים והתחילו הכתוביות התנהל הדיאלוג הבא:

אשמאי זקן: "סרט חזק מאוד, לא? עצוב"

אני: "אממ כן"

אשמאי זקן: "סרט קשה"

אני: (לאן אתה חותר?) "כן"

אשמאי זקן: "אני בכלל מתפלא שנתנו לך להיכנס לסרט כזה, את בכלל קטינה"

אני: (הא?) "אממ אני לא קטינה"

אשמאי זקן: "אה, לא?"

אני: (מה נסגר איתך) "לא"

אשמאי זקן: "סרט כל כך קשה... אני מרגיש שאני צריך לפצות אותך"

אני: (מה?) "מה?"

אשמאי זקן: (בחיוך קריפי) "אני מרגיש שאני צריך לפצות אותך, את צריכה ללכת לסרט יותר שמח"

אני: "אה חיחי לא תודה, אני בסדר!"

והלכתי. זה היה מוזר, אבל הוא היה זקן מדי מכדי שזה באמת ילחיץ אותי. 

זהו, בגדול. זה היה השבוע שהיה. הצבתי לעצמי משימה לסופ"ש: לנסות להגביל את הזמן שלי באינטרנט, ולמלא את הזמן בתכנים אחרים. סופי השבוע הם זמן רגיש בתחום הזה - אין לי מסגרת כמו בימי החול, ואני מסוגלת פשוט לבהות יומיים שלמים במסך. אז החלטתי לנסות להמעיט במחשב ובטלוויזיה כמה שאפשר, ולהעסיק את עצמי על ידי עיסוק בחומר של הקורס וקריאה של ספרי סיפורת (קניתי ביד שנייה את "בלשי הפרא" של רוברט בולוניו, אחרי שאמא איבדה לי את הספר ששאלתי מהספרייה. אבל ששש, אל תגלו לספרנית!) וספרים מקצועיים (שאלתי כמה ספרים שעוסקים בחינוך מיוחד, כדי להרחיב את הידע שלי בתחום הזה). אז... בהצלחה לי עם זה 

זוהי גרטשן פרלטו המדהימה. הכרתי אותה בזכות פסטיבל הג'אז באילת לפני כמעט שלוש שנים (מרגיש כמו לפני מאה שנה) שהיא הופיעה בו, ומאז נשביתי בקסמה. תראו איזו מהממת היא! אפילו הזיעה שלה יפה!  גם הדואט הזה בהשתתפותה מומלץ ביותר.

סופ"ש נהדר לכולם