בקצה השמים, כמו חלום.

הייתי בחופשה של כמה ימים, והיה נפלא. כמובן שסבלתי מבעיות עולם ראשון - עם כל כך הרבה מנוחה, אוכל ורוגע - הרבה מחשבות הצליחו להזדחל לתוך המוח שלי ולהפריע את השלווה. חשבתי המון על הילדים בגן ואפילו הייתי טרודה בגללם (נאמר לצוות שלאחת הילדות האהובות עליי יש בעיות במשפחה ושהיא לא תגיע לגן בתקופה הקרובה, מה זה אומר בכלל? וגם מה שלום דבורה, ועוד ילדים שמלאים אותי באור), ובעצם רק בסופ"ש הזה, כשהייתי רחוקה מהבית ומהם, הבנתי איזה מקום ענקי הם תופסים בלב שלי. ואיזה כיף לי שזה ככה. יכולתי להישאר חיילת ולסיים שירות של שנתיים בלי שיהיה לי מושג שהתחום הזה כל כך מושך אותי. לצאת מהצבא הייתה לחלוטין אחת מההחלטות היותר טובות שלקחתי בחיים. אני מדמיינת את הרגע בו אכנס לכתה שלי מחר בבוקר, ומחייכת בלי שליטה כשאני הוזה את המקסימים שלי עטים עליי בחיבוקים ובנשיקות. אני אוהבת להיות נאהבת, וגם לאהוב. מאוד. אגב אהבה, חשבתי עליה הרבה בזמן החופשה. קל לחשוב על אהבה בבגד ים אדום מול הים אדום, כשהשמים בהירים ואין גלים כמעט, ואני עושה הפסקה מהספר שלי ("קן הקוקייה". לא פחות ממרתק), וחושבת כמה נחמד היה להיות כאן עם בן זוג. חשבתי על אהבה גם כשהלכתי עם אמא לפאב שהופיעה בו להקת בנות בריטית ורוקיסטית (ועקב כל הנ"ל - מגניבה להחריד). הן שרו אולדיז ונהניתי מכל שנייה, ופתאום קם לרחבה זוג בשנות החמישים לחייו - הוא שמנמן ומאפיר שיער, היא בלונדינית צבועה עם שמלה שחורה שאמורה לחטב. קשה לי להסביר למה חיוך מטורף השתלט על כל שטח הפנים שלי כשראיתי אותם. אולי כי הם העזו לעשות את מה ששום זוג "יפה" לא העז - פשוט לקום ולרקוד, להשתולל כאילו הם בגיל ההתבגרות. ומשהו בחוסר המושלמות שלהם, בזה שהם שמו פס על "מה שחושבים", הקסים אותי. אז ברור שגם אני קמתי לרקוד, בשיר הבא, וכמה שהיה לי כיף עם אמא, לא יכולתי שלא לחשוב איך היה לי עוד יותר כיף עם מישהו קרוב, לרקוד סלואו ב"Hey jude" עם ידיים שעוטפות בחסות החשיכה והצלילים.

הפסיכולוגית שלי שאלה אותי היום למה אני לא מאמינה שיכולה להיות לי זוגיות. עניתי לה שכדי שאוכל להרגיש נוח עם מישהו, אני חייבת להרגיש קודם בנוח עם עצמי, ואני בדרך לזה, אבל עוד לא שם. היא אמרה שהחיים הם לא שחור ולבן, ושהחיים קורים גם כשאני באמצע תהליך עם עצמי. צודקת. ובכל זאת, אין לי אמונה. ביום האחרון לחופשה צפיתי עם אחותי בקומדיה רומנטית הכי רומנטית שיש, אחת כזאת שכל דמות ראשית נשית מוצאת בו את הזיווג המושלם (והridiculously handsome) שלה. זה היה מקסים ומדכא מדי בשבילי, דווקא בגלל שזה לא היה קיטשי ושטחי (טוב, זה כן היה קיטשי, אבל לא שטחי), כי למרות שהחיבור הראשוני בין הדמויות היה בנאלי (אומייגאד אתה חתיך / אומייגאד את שווה), הכימיה ביניהם התעצמה בגלל דברים לא שטחיים בכלל, שקשורים לעולמם הנפשי. אז הכמעט-ריאליסטיות ביאסה אותי עוד יותר. הפסיכו' הזכירה לי שאהבה זה דבר נדיר, ושקשה למצוא את הקשר הזה בין שני אנשים (בתרגום חופשי: זו לא את שדפוקה פה). אני עוד צריכה לעבוד על זה...

בין לבין כתבתי את זה:
 

אני בחורה מושכת
בחבלי אותיות

מילות דיו מסכיות

אין שום דבר ענוג

בי

שמנסה להישאר עם

הראש מעל המים

ובמקביל

לטבוע במלח הכהה

במלל הכהה

מייחלת שימלא

את אחורי עיניי

עד עיוורון

מחר חוזרת לשגרה. וזה נעים, נעים יותר מאי פעם.