בקצה השמים, כמו חלום.

החזרה לגן הייתה נפלאה וגדושת אהבה, בדיוק כמו שציפיתי. קריאות השמחה, החיוכים האמיתיים, החיבוקים המתרפקים, העיניים הבורקות - תגידו לי, צריך משהו יותר מזה בחיים? אחד הרגעים שהכי נחרטו בליבי הוא חיבוק עם דבורה שנמשך נצח, כשהיינו בחצר: אני יושבת על הספסל, היא יושבת עליי ושתינו מחבקות חזק, כך שלא ברור מי העוטפת ומי הנעטפת. אלוהים, כמה שהיא חסרה לי, הילדה קצוצת-השיער שלי, הלביאה הפראית שלי, היפהפייה שלי. אחרי שקראתי במדריך מסוים שעסק בילדים עם צרכים מיוחדים, הבנתי סופית את מה שניחשתי כבר קודם - שדבורה סובלת מתת-תחושתיות במגע, אז אני כבר לא כועסת כשהיא מתנפלת עליי בחיבוק חזק/מסניפה אותי/אוחזת בשיער שלי ולא מרפה/כל התשובות נכונות וקורות במקביל, כי אני יודעת שהיא פשוט זקוקה לזה.

מאוחר יותר ישבתי איתה והבאתי לה משחקי התאמה בזה אחר זה, ופשוט נהניתי לראות אותה מתאימה את החלקים, מרוכזת להפליא. נהניתי מהנוכחות שלה לצידי. אחר כך שרתי לה את "דו רה מי" שהיא מאוד אוהבת, והיא עשתה יחד איתי את התנועות והכל, ופשוט לא רציתי שהיא תפסיק לחייך לעולם. אני כל כך אוהבת אותה, ועושה לי רע לחשוב על העתיד שלה אז אני מנסה לעשות את זה כמה שפחות.

היום נכנס לצהרון ילד חדש מהגן. המנהלת של הצהרון שיבצה אותו בקבוצה שבה הייתה ת' (כבר כתבתי עליה כאן), והסבירה בעדינות שזה בגלל שהיא כנראה לא תחזור לגן, לפחות לא בשנה הזו. ושוב היכו בי הגעגועים לילדה המדהימה הזו, והתחילה לחלחל ההבנה שכנראה לא אראה אותה יותר לעולם. אני לא רוצה שזה יהיה נכון. פשוט לא רוצה.

ובסך הכל, הכל בסדר. השגרה נעימה לי, והחיים שוב קיבלו את היציבות שהשתוקקתי לה. הסתמסתי היום ארוכות עם חברה קרובה ואהובה מאוד שנמצאת בהווה קשה ומורכב, ושמחתי שאני יכולה להיות מסוגלת להקשיב ולתמוך בלי להתמוטט יחד איתה. והיום אחרה"צ כשיצאנו לחצר ראיתי את הילדים רצים ומשחקים ושמחים, והשמים היו בהירים והאוויר היה קריר ונעים, והרגשתי שהעולם מחייך אליי, אז גם אני חייכתי אליו.