בקצה השמים, כמו חלום.

אני מרגישה שהזמן עובר לי מהר אבל גם לאט, הימים מתמוססים לי בין האצבעות אבל גם נמתחים על גבי יחידות זמן ארוכות. ותמיד בלילה אני נכנסת למצברוח משונה קצת, לא נופלת אלא מועדת לתוך הבורות הקטנים והרעים שלי, לא חוזרת להרגלים הישנים אלא רק טועמת מהם. ושוב הריקנות והבדידות והתלישות, והמילים האלה כבר מאבדות משמעות מרוב שהן שגורות. אני מנסה למצוא את עצמי אבל בעיקר הולכת עוד יותר לאיבוד. אני משוועת למנוחה ולשינה טובה אבל שונאת ללכת לישון ככה, שונאת להיות אמיתית כשכולם מעמידים פנים מסביבי, שונאת להרגיש שהכל רמאות ושמעולם לא אחווה משהו כנה באמת, בלי מסיכות או ייפוי המציאות.

הפוסטים האחרונים הם נורא... כאלה, נכון? מניחה שמי שקורא כאן יודע שיש גם מציאות אחרת, ורגעי צחוק וחיבוק וחיוך, וזה ששמעתי בבוקר את השיר "To sir with love", ושרתי עם לולו והיה לי הכי כיף בעולם. ואני מתנחמת בעובדה שבחרתי לכתוב את הפסקה הזו, להזכיר לכם אבל בעצם לעצמי את הטיפות הקטנות והעצומות של הטוב שיש לי, סוג של קונטרה להווה שקצת כואב וקצת עצוב, אבל בעיקר חולף.